השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "וישב". במרכזה של הפרשה מתוארת מכירתו של יוסף על ידי אחיו. דומה שאין עוד סיפור במקרא המעורר בנו תחושת אי נוחות בקריאתו כמו זה. נגיעה בפרטים הקשים של המעשה, כמו זריקתו של יוסף לבור והרצון להורגו, דומה לנגיעה בעצב מתוח או בשריר תפוס הגורם לכאב חד ומיידי.
נראה שקראנו בסיפורי המקרא הכל - רצח של הבל על ידי קין, גירוש ישמעאל בגלל יצחק, גניבת ברכות של יעקב מעשו ועוד. תמיד ידענו לומר לעצמנו כי מדובר במאבק בין טוב לרע; קין הוא הרע הלוחם בטוב, יעקב הוא הטוב הלוחם ברע וכן הלאה. חילקנו במחשבותינו את העולם המקראי, כמו שאנו עושים בחיים השגרתיים שלנו.
אבל מה נעשה בפרשה הזאת? מי הם הטובים ומי הם הרעים בסיפורנו? הלוא כולם הם אבותינו ואחינו. כיצד נישא את חרפת עמנו, כשאחים בוגרים מוכרים אח צעיר למדיינים או לישמעאלים. יש מדרשים הטוענים כי עוון זה של מכירת יוסף מלווה את האומה לדיראון עולם במשך כל שנות תולדותיה וכל דור צריך לכפר במקצת על חטא המכירה הזה (יש אומרים כי עשרת הרוגי מלכות שנהרגו בידי הרומאים בשלהי בית שני הם עונש לחטא עשרת האחים שמכרו את יוסף).
המקרא אינו עושה לנו הנחות כלשהן. הוא מתאר את המאבק המתפתח בין האחים, שתחילתו בקנאה בשל העדפה ברורה של האב את בנו הצעיר על פניהם. יוסף מביא דיבת אחיו אל האבא, דבר שלא מוסיף לאהבה רבה בבית.
בסופו של דבר, מדובר במאבק על שלטון. כאשר יוסף מספר לאחיו על חלומו, שבו הוא ואחיו מאלמים אלומות בשדה, והנה קמה אלומתו והנה האלומות של האחים מסיבות לעבר אלומתו של יוסף ומשתחוות לה, הם ממהרים להגיב ולומר לו "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו", ומייד לאחר מכן "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו". בעולם העתיק אין יותר מדי אפשרויות לפרש את משמעות הרצון של יוסף למשול. בנה הבכור של רחל, האישה האהובה על יעקב, מבקש להדיר את אחיו בני לאה מהשליטה במשפחה. אין לו יותר מדי אפשרויות (כך לפחות הם סבורים). בהכירו כי הם הרבים, הוא יצטרך לסכסך ביניהם, במקרה הטוב, או להיפטר מהם, במקרה הרע.
הוותיקים בינינו זוכרים כיצד נהג המלך חוסיין באחיו חסן, ערב העברת שלטונו לבנו. ממילא האחים מרגישים בלחץ, בדרכי שלום שלא לומר פאניקה, מפני האיום הנוצר על קיומם לנגד עיניהם. לכאורה, לא נותרה בפניהם דרך אחרת - רק לחסל את האיום ולהרוג את יוסף.
יש עוד אופציה אבל היא בלתי מתקבלת על הדעת בנסיבות שנוצרו - להבין מהן כוונותיו של האח הצעיר, אבל זה בעייתי. הפסוק מעיד "ולא יכלו דברו לשלום". חכמינו אומרים כי הפסוק משבח את האחים על יושרם.
אבל אפשר לראות פסוק זה גם באופן ביקורתי יותר כלפי האחים. יש פרשנים הטוענים כי כל דיבור של שלום שיוסף הציג כלפי אחיו נתקל בחומה עיקשת של סרבנות ואי־אמון. הם לא יכלו להקשיב לו, כיוון שפרשנותם היתה תמיד חשדנית ובלתי מסוגלת להכיל ולהקשיב לאיזשהו צד של פיוס.
האם יהיה מופרז לומר כי במקום שבו בני אדם אינם מסוגלים לדבר זה עם זה, אפילו לומר שלום, נוצרים זרעי הפורענות שיובילו לקרעים קשים לאיחוי? אי יכולת לדבר שלום עם אח מכאיבה יותר מעצם המריבה איתו, כי היא מעידה על נתק במקום הכי שורשי במין האנושי, הכלי המקשר בין אנשים.
קשה להשתחרר מהמחשבה שישראל נמצאת בעיצומה של מערכת בחירות יקרה, בזבזנית ומיותרת רק משום שמנהיגיה לא השכילו למצוא את הדרך לדבר איש אל רעהו. ללא קשר לתוצאותיה של מערכת זו, דומה שאת השיעור הראשון בה יש ללמוד כבר מעכשיו. דיבור ושיח לשלום בין אחים צריכים להיות קיימים תמיד. עם זאת, חשדנות היא כלי זהירות חיוני וחשוב להישרדותו של אדם בכל מקום ובוודאי בחיים הציבוריים. ¬
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
