ארה"ב: היסטוריה של "בחישת בחירות"

למרות עוצמתה וחוסנה של הברית האסטרטגית והערכית שבין וושינגטון לירושלים, נדמה כי עידן התום והתמימות מאחורינו. גם הגבולות האמורים להפריד בין תהליכים ואירועים, המתרחשים בסביבתן הפנימית והחיצונית של בעלות הברית, נפרצים דרך קבע, בייחוד בזיקה להכרעות בקלפי. 

ממשלי ארה"ב לא בחלו בהתערבות - לעתים אף בוטה - במערכות הבחירות לכנסת. בין השאר, הפך הנשיא ביל קלינטון, במארס 1996, את ועידת שארם א־שייח' למלחמה בטרור להפקה גרנדיוזית ורבת משתתפים, שנועדה לשפר את מעמדו האלקטורלי של שמעון פרס על חשבונו של בנימין נתניהו. גם הזמנתו של פרס לוושינגטון ממש ערב ההכרעה, במאי 1996, וכבוד המלכים שהורעף עליו השתלבו באסטרטגיה נשיאותית זו. ארבע שנים קודם לכן, בעידן הנשיא ג'ורג' בוש האב, היתה ההתערבות כוחנית עוד יותר, כאשר הממשל הקצין את עמדתו בסוגיית התנאים לקבלת הערבויות לבנייה (שנועדו לממן את בנייתם של שיכונים לעולים שהגיעו מחבר העמים). בניגוד לעמדה האמריקנית המסורתית, שלפיה קוזזו מכספי הסיוע האזרחי הסכומים שישראל השקיעה בהתנחלויות בכל שנה מעבר לשיעור מוסכם מראש, הכריז בוש האב שהערבויות המבוקשות יאושרו רק אם תפסיק ישראל באופן מיידי ומוחלט את כל פעולות הבנייה בשטחים. הכוונה היתה ברורה - לדחוק לפינה את ראש הממשלה יצחק שמיר, ובכך לסייע ליריבו יצחק רבין לגייס למחנה תומכיו ומצביעיו פלח נכבד מאותם עולים, שסוגיית הדיור עמדה בראש מעייניהם.

ואכן, הקו הלעומתי והבלתי מתפשר כלפי ממשלת שמיר הוכיח את עצמו ותרם למהפך הפוליטי (שבעקבותיו אושרו הערבויות בתמורה להבטחתו של רבין להפסיק את הקמתן של התנחלויות "פוליטיות").

גם היום אנו עדים לפרק חדש במסכת ארוכה זו של חציית הגבולות. זאת, בדמותו של נאום בר־אילן שנשא שלשום שגריר ארה"ב בישראל, דן שפירו. מתחת לציפוי הדק של דברי תמיכה ואהדה, אפשר להבחין במסר הפוליטי המובהק שהבית הלבן מבקש להעביר לדעת הקהל בישראל, ובתמציתו - מחויבות בלתי מתפשרת לפתיחתו מחדש של אופק מדיני במרחב הישראלי־פלשתיני גם בשלהי עידן אובאמה ואיתות ברור שהתקדמות בכל מחיר במישור זה (לאחר הבחירות) היא, במשתמע, תנאי הכרחי לשימורה של הברית, עם כל חבילת ההטבות המדיניות, האסטרטגיות והצבאיות הנלוות אליה. 

יש להודות כי גם ישראל לא טמנה בעבר ידה בצלחת ויזמה מהלכים שנועדו לשפר את סיכוייהם של מועמדים מסוימים במירוץ לבית הלבן לזכות בפלח נכבד של הקול היהודי. כך, למשל, התגייס השגריר בוושינגטון ב־1972, יצחק רבין, לטובת הנשיא ריצ'רד ניקסון. הוא החמיא לו ולמדיניותו מעל גלי האתר (כתשובה ליריבו הדמוקרטי של ניקסון, ג'ורג' מקגוורן, שנקט עמדות ביקורתיות במיוחד כלפי ישראל), ובכך תרם לא מעט לזכייתו ב־35 אחוזים מן הקול היהודי. גם קבלת הפנים החגיגית שנערכה בירושלים ערב הבחירות למועמד הרפובליקני לנשיאות ב־2012, מיט רומני, מעניקה ביטוי לדפוס זה.

כעת, לא נותר אלא להמתין ולראות לאן יוביל הנתיב הפוליטי שסימן השגריר שפירו במהלך שלושת החודשים הקרובים, ואם יאמץ אובאמה לחיקו מהלכים וצעדים הלקוחים מבתי היוצר של בוש האב וקלינטון.  

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו