ליכוד ציוני אמיתי - זה לבנת

"האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?" - התריסה השרה לימור לבנת בכנס דחוס וסוער של מרכז הליכוד, שנחשב בשעתו להצגה הכי טובה בעיר, וזכתה לתשובה הרועמת: "כן!"

הוויכוח שבגינו נשאלה השאלה כבר אינו רלוונטי. אך אין ספק שהמשפט הזה מיקם את לבנת במרומי פירמידת האמיצים שבמתמודדים לרשימת הליכוד לכנסת. זר לא יבין את גודל ההעזה של נבחר המטיח בציבור הבוחרים - אנחנו פה בגלל האידיאולוגיה, ולא בשביל האינטרסים האישיים. גישתה הישירה, החדה והנוקבת באה לביטוי נוסף כאשר תקפה את הדרך שבה פייגלין (כיום ח"כ) ואנשיו משתלטים על הליכוד עם פלוגות "מתפקדים", המקבלים את הכוח להשפיע על בחירת המועמדים, אך את קולם בקלפי נותנים למפלגה אחרת.

ולכן אי אפשר לסכם את עידן לימור לבנת בפוליטיקה בלי להעניק מקום של כבוד לאופן שבו בחרה להתמודד עם "מרכז הליכוד", זה שהפך שם נרדף לשחיתות פוליטית. הליכוד הוא ביתה האידיאולוגי, והיא לחמה לשמור עליו כמו שרק מי ששומר על ביתו נלחם. מחירה של מלחמה כזו כבד, ולבנת שילמה.

פגשתי בה לראשונה במסגרת כתבה שהכנתי לעיתון "את" על מקומן הדל של הנשים בליכוד, ב־1987. חבריה לתא הסטודנטים של הליכוד באוניברסיטה, מיכה רייסר ז"ל, רוני מילוא, מיכאל קליינר ועוד כמה מצעירי התנועה אז, כבר ישבו חזק בפנים. היותה אישה היה ההסבר היחיד לכך שהפעילה הצעירה והנמרצת, המלאה בלהט אידיאולוגי, הרהוטה כל כך, לא נמצאת בין הנבחרים. זה לא מנע ממנה להיאבק, קודם כל על דעותיה, ואחר כך על מקומה. 

כשנבחרה הוכיחה שהמגדר לא קובע את האיכות. כשרת התקשורת היא היתה "כחלון" הרבה לפני שהשם הפך לסמל. התחרות בענף, הכנסת שתי חברות נוספות לבזק והוזלת השיחות לחו"ל באופן שהפך את ההתקשרות לארץ זרה מנחלת עתירי הממון למוצר השווה לכל נפש - כל אלה ועוד רשומים על שמה. 

אך רק כשמילאה את תפקיד שרת החינוך הפכה לחומר בידי הסאטיריקנים, שהגחיכו את דבקותה בציונות ובסממנים הציוניים שתבעה להטמיע במערכת החינוך. הנפת דגל הלאום ושירת ההמנון (וירושלה־א־אים...), מנהגים בסיסיים שבארה"ב אין חולק עליהם, צבעו אותה בצבעי הימין הקיצוני. 

במרחב שבו ציונות היא מילה גסה נכון יהיה לומר שמדובר בגברת ציונית באופן קיצוני, אמיתי ושלם, שיזמה תוכנית לימודים של "מאה מושגים בציונות, ביהדות ובדמוקרטיה" בחטיבות הביניים, וחיזקה את תחושת השייכות באמצעות טקסי חלוקת תעודות זהות בבתי הספר. היא פעלה נגד תופעת ההשתמטות מצה"ל, וכשרת התרבות מיסדה פרס ובצידו מענקים ליצירות אמנות בתחום הציונות, ויצאה למאבק נגד אמנים שסירבו להופיע בכל חלקי הארץ, כלומר באריאל. והיתה הרפורמה בספורט, והשינויים מרחיקי הלכת במערכת החינוך, וקידום מעמד האישה, לרבות טקס הדלקת המשואות בסימן נשים שאותו יזמה, ועוד.

והנה, אחרי 50-45 שנים של פעילות לקידום האידיאולוגיה שבה היא מאמינה, מתוכן 22 שנים כחברת כנסת ואף כשרה בכמה מממשלות ישראל, לימור לבנת פורשת. למה? כי היא מיצתה. כי היא יודעת שראש ממשלה היא כבר לא תהיה. כי הדור מתחלף. והמגיש בערוץ 2 אומר באמפתיה עוקצנית: "את מצטרפת לרשימה ארוכה של עוזבים". כאילו אין זה מטבעה של הפוליטיקה. כאילו אין העזיבה רווחת בכלל המפלגות. ואחר כך הוא מאתגר אותה עם האמירה שממילא לא היתה נבחרת. ואף לא אזכור על הישג בולט. נו, טוב.

גברתי, שרת התקשרות לשעבר והחינוך והתרבות והספורט. לצערי, לא הצלחת להנחיל לעוסקים בתקשורת את מידות התרבות והרוח הספורטיבית הדרושות כדי להבין שגם מי שמאמין שטוב למות בעד ארצנו, מגיע לו עוד בחייו רגע אחד של כבוד בעבור עשרות שנים של פעילות לתפארת מדינת ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו