נראה שלא בנקל מצא הנשיא אובאמה מחליף לשר ההגנה "המתפוטר" צ'אק הייגל. שני מועמדים בכירים שפנה אליהם ענו בשלילה - אולי מפני שחששו להיכנס לתפקיד שכבר שלושה שרים קודמים (גייטס, פאנטה והייגל, על פי עדות עצמם), לא תמיד שבעו ממנו נחת, או שפשוט לא רצו לעזוב את תפקידיהם הנוכחיים כדי לשרת בממשל שהעומד בראשו נחשב ל"ברווז צולע". אין להסיק מכך שאשטון קרטר, שר ההגנה החדש, איננו מינוי ראוי או שהיה בבחינת ברירת מחדל; אדרבה, התפקידים שמילא בפנטגון בעבר - לאחרונה בשנים 2013-11 כמשנה לשר ההגנה - דווקא מצביעים על התאמה מצוינת למשימות הקשות והמורכבות של המשרה שאליה נבחר. ברם, אם בכל זאת קרטר לא היה בחירתו הראשונה של אובאמה ייתכן שזה נבע דווקא מאופיו הדעתני וממה שהיה ידוע על עמדותיו ה"ניציות" יותר בנושאי ביטחון.
כך ידוע, למשל, שקרטר מצדד, שלא כמו אובאמה, בתקציבי ביטחון גדולים יותר, וגם בנושאים אחרים הוא אינו שותף לקו של הבית הלבן; כך התנגד, כמו פאנטה, לפינוי המוחלט של חיילי ארה"ב מעיראק ובעבר הרחוק יותר, עת שירת בממשלו של ג'ורג' וו. בוש, לחץ (בחוסר הצלחה) לפעולת מנע נגד קוריאה הצפונית בשל התוכניות הגרעיניות שלה. "הדיפלומטיה נכשלה, ואיננו רשאים לשבת בחיבוק ידיים כשהאיום הקטלני הזה הולך ומתקדם", אמר אז. לא יהיה זה מופרך, אפוא, לנחש שגם בעניין ההתגרענות של איראן קרטר לא יהיה שווה נפש, ופרשנים מסוימים כבר מעריכים שאם יתברר שלא ניתן יהיה להגיע להסכם משביע רצון עם איראן בעניין תוכניותיה הגרעיניות, ובהתחשב בדעותיו בעבר שאינן בדיוק מזדהות עם "דוקטרינת אובאמה", קרטר עשוי לתמוך גם בתגובה צבאית.
אין להגזים, כמובן, בהערכות אלה, ושר ההגנה החדש בוודאי לקח את הפלוסים והמינוסים בחשבון כשנענה לפנייתו של אובאמה, ביודעו שבשיטה האמריקנית הנשיא הוא המפקד העליון והפוסק האולטימטיבי בכל דבר ועניין, לרבות החלטות ביטחוניות. אך כששקל את התפקיד, בוודאי גם לא נעלמו מעיניו הבעיות והתסכולים שבהם נתקלו קודמיו בתפקיד, ובפרט הייגל.
בפרשנויות הרבות לגבי פיטורי הייגל נשמעה הדעה שהדבר היה קשור פחות באיש עצמו ויותר בפוליטיקה הפנימית ובסדרי העבודה הלקויים בבית הלבן, ושהייגל היה שעיר לעזאזל בעבור ההסתבכויות בתחום הביטחון ומדיניות החוץ, כולל בסוריה, בעיראק ובמאבק נגד דאעש.
כידוע, גם שרים אחרים בממשל אובאמה אינם שובעים נחת מנטיית אנשי הצוות הפוליטי בבית הלבן - בראשות היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס (שטום ריקס, אחד מעורכי ה"פוריין פוליסי" היוקרתי, הגדירם כ"עסקנים פוליטיים נעדרי עומק אינטלקטואלי") - להתערב בעניינים ובהחלטות הנוגעים למשרדיהם. הייגל לא היה מוכן להשלים עם כך, ובחודש אוקטובר שיגר לרייס מיזכר שבו מתח ביקורת חריפה על מדיניות הממשל לגבי סוריה, בכנותו אותה "חסרת כיוון והגדרה ברורה". מאותו רגע החלו מחוגי השעון לקראת סיום כהונתו להסתובב במהירות.
במערכת הביטחון האמריקנית גם קובלים על כך שבתקופת אובאמה המועצה לביטחון לאומי הפכה בפועל למוציאה ומביאה כמעט בכל עניין שנוגע לסכסוכים שמעבר לים, למלחמה בטרור ולסוגיות ביטחוניות אחרות. אפילו ה"ניו יורק טיימס", הסוגד בדרך כלל לממשל אובאמה, לא חסך ממנו ביקורת במאמר המערכת שלו שבו נכתב: "מדיניות הביטחון הלאומי לעיתים קרובות מדי בלתי עקבית ובלתי יציבה, ודווקא בתקופה של אתגרים הולכים וגוברים..."
רק העתיד יראה כיצד שר ההגנה החדש יתמודד עם כל האתגרים האלה. אשר לישראל - הייגל, חרף חששות מסוימים עם מינויו לתפקיד שר ההגנה, פעל בנחרצות ובאמונה למען הידוק שיתוף הפעולה הביטחוני והמדיני בין וושינגטון לירושלים והעיתון "ניו ריפבליק" כינה אותו "השוטר הטוב בממשל אובאמה כלפי ישראל". יש לקוות שגם אשטון קרטר ימשיך בכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
