הפוטש השקט של גיא גודס

1. בחיפושיה אחר זהות ומנהיגות, מכבי ת"א הפכה אתמול את סימני השאלה שמלווים אותה בתקופה האחרונה לחלקים ברורים בפאזל של נהגי הכרכרה שיובילו אותה העונה. 

אתמול היה זה משחק משמעותי במעבר של הקבוצה מציפיות המנהיגות וההובלה של ג'רמי פארגו ומרקז היינס אל עבר יוגב אוחיון, דווין סמית' ובראיין רנדל. אם תרצו, ברוח הימים הללו, פוטש שקט. אם המגמה הזו תימשך וגיא גודס יתעקש שזה המעיין שממנו תנבע הקבוצה שלו העונה, ההסתגלות של פארגו והיינס (אם יישאר) לתפקיד של שחקני משנה משמעותיים, שנמצאים על המגרש בדקות האחרונות, עושים פעולות משמעותיות, אבל רק אחרי שתשומת לב היריבה הופנתה לכיוון אחר, היא מפתח משמעותי בהצלחה הקבוצתית השנה. 

זה נותן לגודס הרבה אבות להצלחה ואם אלכס טיוס יתחיל להיות מופעל על פי דוקטרינת טייריס רייס וסופו יעשה נזקים משמעותיים ברחבת היריבה, זה יכול להגיע למחזות נאים ומחוזות רחוקים. כל מה שצריך זה רצון טוב של כולם ומוכנות לוותר למען הכלל, ואז לאף אחד לא יהיה אכפת אם פארגו יחגוג בהפגנתיות כלפיי הספסל הצהוב לאחר שלשות קלאצ' שלו. 

אבל האם הרצון הטוב הוא פקטור בהתנהלות של פארגו? זה עדיין זקוק להוכחה. התחזוקה הרבה שהשחקן הזה דורש גורמים לתהות אם הוא לא צריך להתבגר כבר, להבין שאף אחד לא עושה לו בכוונה, והמבט הזועף שלו צריך להיות מופנה ראשית פנימה, אל עבר ליבו, כדי לבדוק איך הוא מסתדר עם הסיטואציה ולא איך הסיטואציה מסתדרת איתו. 

2. לעיתים נדמה שרנדל נשאב למנהרת הזמן עם דאג וטוני (למי שנולד בשנות ה־90 ומעלה - גגלו) והוא בעצם נמצא שלוש שניות לפני ציר הזמן של כולנו. רק כך ניתן להסביר את קריאת המהלכים שלו, החטיפות והעזרה. רנדל הוא מסוג השחקנים שלא רק יגידו למאמנם שיעשו כל מה שהמאמן צריך, אלא באמת יעשו כך. צריך שלשות? הנה הנגר הופך ליד הזהב. ולחשוב שבהפועל ירושלים חייכו מתחת לשפם כשמכבי החתימו אותו, ולחשו שמדובר בשחקן עם נטייה לפציעות, ואז החתימו את פופס מנסה־בונסו, שהוא פציעה עם נטייה לשחקן. את ה־DNA הרנדלי צריכים לשכפל ולהפקיד בבנק הזרע של הכדורסל, וכל רחם המבקשת כדורסלן שלם תעובר, למען עולם טוב יותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו