הדיון הציבורי סביב "חוק הלאום" לא ברור דיו, ולעיתים אף מטעה. אין "חוק לאום". מה שנדון בישיבת הממשלה, וכעת נמצא על סדר היום הציבורי, הוא לא חוק ולא עוסק בלאום.
ראשית, מדובר בחוק יסוד. לא אחד, כי אם שלושה. היינו, יש שלוש הצעות שונות במהותן לחקיקתו של חוק יסוד. חוק יסוד, ולא "חוק". ומה דק הוא ההבדל בין חוק לבין חוק יסוד. חוקי היסוד מרכיבים את ה"חוקה" של מדינת ישראל, ומעמדם שונה ממעמדו של חוק רגיל. לא מדובר בחוק רגיל שאפשר לשנותו ברוב רגיל, אלא בפרק של חוקת המדינה. פרק משוריין, בדיוק כפי שמקובל לכתוב בחוקות.
שנית, לא מדובר ב"לאום". ההצעות שאושרו בממשלה עוסקות בהיבטים רחבים הרבה יותר מאשר הלאום. דווקא נדמה כי על סוגיית הלאום אין ויכוח. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה מתממשת הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי, ורק של העם היהודי. לא יכולה להיות מחלוקת על עקרון יסוד זה. כך כתוב בהכרזת העצמאות, וכך נוהגת מדינת ישראל מיום הקמתה. אם כן, אילו היה מדובר ב"חוק לאום" הרי הוא לא היה מעורר כלל דיון ציבורי. כל שהיה נדרש הוא לכתוב סעיף אחד בלבד.
אם לא לאום, אז מה כן? ובכן, הצעות חוק היסוד השונות עוסקות בפועל במהותה של מדינת ישראל. בערכי היסוד שלה, בתעודת הזהות שלה, בחזון שלה, ב"אני מאמין" של המדינה. כפי שמקובל בעולם, הפתיח של החוקה כתוב באופן חגיגי במיוחד, מספר את החזון של המדינה ומציג את ערכיה. הצעות החוק של ח"כ אלקין, של ח"כים שקד ולוין, כמו גם רשימת העקרונות של ראש הממשלה נתניהו, אמורות לשמש "פרק המבוא" של החוקה בישראל. פרק זה חסר, הוא חשוב במיוחד וראוי - לדעתי - שיחוקק.
לאחר 66 שנה ראוי שייכתב החזון של מדינת ישראל. ראוי שיסופר הסיפור המופלא על הקמתה, על תקומתו של העם היהודי השב למולדתו. לפרק העקרונות בחוקה יש ערך חינוכי, הוא נועד ללכד ולא לפלג, הוא אמור להקנות יציבות ולהוות בסיס לקיום המשותף של כלל אזרחי המדינה. על כן הוא לא עניין ל"פוליטיקה של יום־יום". המבוא לחוקה ראוי שיהיה מבוסס על הסכמה רחבה ככל האפשר של כמה שיותר חלקים בחברה הישראלית. דווקא לנוכח השסעים הרבים בחברה ולנוכח מחלוקות אידיאולוגיות רבות, לא כדאי לכפות הסדר ה"פותר" את השאלות הקשות, אלא ראוי לעשות שימוש במושגים מוכרים. ראש הממשלה נתניהו בחר בדרך זו כאשר פתח את רשימת העקרונות שלו בקביעה, שלפיה מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. דווקא ניסוח כללי זה איפשר מרחב מחיה ראוי לכל אחד משני המושגים. מאז הקמתה של המדינה נערך בה תמיד איזון עדין של שני ערכיה. גם מאז נכנסה מטבע לשון זו - יהודית ודמוקרטית - לחוקי היסוד בדבר זכויות האדם לפני 22 שנה, ניסה בית המשפט העליון לדורותיו למצוא את המאזן והמאחד, את ההרמוני והמשותף בין השניים.
אלא ששתיים מההצעות שהונחו על שולחן הממשלה, זו של ח"כ אלקין וזו של ח"כים שקד ולוין, מציעות שינוי דרמטי בהגדרתה של המדינה. לא עוד "יהודית ודמוקרטית" אלא "יהודית בעלת משטר דמוקרטי". על פניו, זה רק עניין של ניסוח, אולם זה רחוק מלהיות עניין סמנטי. המושג "דמוקרטיה" מתייחס לשני אדנים, או לשני היבטים, גם יחד: הראשון - ההיבט הפורמלי, ה"משטרי", היינו: מדינה בעלת משטר דמוקרטי. היבט זה עוסק בשאלה "איך" המדינה מתנהלת. האם יש בחירות שוות, זכויות פוליטיות, קול אחד לכל אחד, הכרעות על בסיס של רוב וכיו"ב. זהו ההיבט הטכני, או הפורמלי, של דמוקרטיה. השני - שבלעדיו אי אפשר לדבר על דמוקרטיה - הוא ההיבט המהותי, שעוסק ב"מה" ולא ב"איך". היבט זה עוסק במהות הפנימית ודורש הגנה על זכויות האדם, ובייחוד על זכויות המיעוט. שהרי כפי שאנחנו יודעים, מכוחו של רוב אפשר לעשות דברים נוראים למיעוט. ההיסטוריה היהודית היא דוגמה חיה לכך.
המושג דמוקרטיה מחייב התייחסות לשני האדנים, לשני הרכיבים, גם הפורמלי וגם המהותי. אין דמוקרטיה ללא הגנה על זכויות אדם ומיעוטים.
לפיכך השינוי של המינוח אינו עניין של מה בכך. יש בו כוונת מכוון. ההצעה מדברת על מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי, היינו: רק הרכיב הפורמלי של דמוקרטיה. וזהו שינוי מהותי ויסודי בעקרונות היסוד של מדינת ישראל כפי שהם קיימים מאז הקמת המדינה ועד היום. זוהי חקיקה שדגל שחור מתנוסס מעליה ובו הכתובת "אסור". גם אם הוא חלק מתרגיל פרלמנטרי, וגם אם נעשה רק ב"כאילו"- אל לכנסת לתת את ידה לשימוש ציני בהליכיה כדי להעביר - ולו בקריאה טרומית - שינוי כה מהותי בערכי המדינה. יש ערכים ועקרונות שהמדינה שלנו מבוססת עליהם. אלה ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בהם אי אפשר לפגוע, גם לא ברוב פרלמנטרי.
אם ההחלטה היא לכתוב בעת הזו את פרק עקרונות היסוד של מדינת ישראל, הרי הצעת חוק היסוד של ראש הממשלה כוללת עקרונות שראויים בהחלט להיכלל בפרק זה. ראוי לקיים עליהם דיון ציבורי. ראוי שיתקבלו ברוב רחב בכנסת. ראוי לנסחם בצורה קצרה וכללית, וכך להופכם למסמך החזון והזהות של המדינה. אך לפני שכותבים את פרטי הסעיפים, יפה יהא לפתוח בכמה מילים מתוך הכרזת העצמאות, המהווים את ה"אני מאמין" של מדינת ישראל מיום הקמתה:
"...זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל...
"...מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות..."
הכותבת היא מרצה למשפט חוקתי בבית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למנהל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו