בסערה הציבורית סביב חוק יסוד מדינת הלאום, רבים ממתנגדי החוק מקבעים עצמם בתודעה הציבורית כנושאי דגלה של הדמוקרטיה וכשומרי חומותיה. המכנה המשותף של כמה מטיעוניהם הוא שהחוק טומן בחובו כביכול פגיעה בדמוקרטיה.
במסגרת הוויכוח הועלה הטיעון שהזכות לשוויון אוסרת על מדינה לזהות עצמה עם לאום אחד בלבד. זהו טיעון אנטי־ציוני או פוסט־ציוני ביסודו. בחוגים מסוימים באקדמיה, בישראל ובעולם, קיימת התנגדות ללאומיות ולמדינות לאום. אולם רעיונית ועובדתית דמוקרטיות רבות הן מדינות לאום, ובכל זאת איש אינו מערער על היותן דמוקרטיות. העובדה שיש בהן מיעוטים שאינם זוכים להגדרה עצמית לאומית אינה פגם דמוקרטי. לא ייתכן שהעם היהודי לא יוכל לעגן את זכותו להגדרה עצמית במסגרת חוקתית כפי שעושות לא מעט ממדינות הלאום הדמוקרטיות.
רוב הטענות מתמקדות בכך שהחוק מפר כביכול את האיזון הקיים בין היותה של ישראל יהודית לבין היותה דמוקרטית, ומכפיף את ערכיה הדמוקרטיים לזהותה היהודית. האומנם?
בראשית שנות ה־90, כשהתקבלו חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, כמעט לא נשמעו טענות על הפרת איזון כלשהו. חוקי היסוד האלה עוסקים במפורט בחלק מהזכויות הדמוקרטיות, למרות שזהותה היהודית של המדינה לא מעוגנת בחוק יסוד דומה. בחוקים אלה מוגדרת ישראל כיהודית ודמוקרטית, אולם רק הדמוקרטיה זוכה לסעיפים מפורטים יחסית. מלבד הזכויות המפורטות, האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ הרחיב את חוקי היסוד גם לזכויות דמוקרטיות שאינן מפורטות בחוק באמצעות פרשנות אקטיביסטית.
חלק ממתנגדי החוק טוענים למחטף כביכול, מה שמעיד על זיכרון קצר. השיח המשפטי מלא בטיעונים על כך שדווקא אותם חוקי יסוד התקבלו במחטף. אפילו אמנון רובינשטיין, ששולל את טענת המחטף, מודה שלא התקיים דיון ציבורי תקשורתי בחוקים אלה. מי שמדבר על מחטף, מוטב שייטול קורה מבין עיניו, בייחוד כשחוקי היסוד עברו אז ברוב רגיל של 32 נגד 21 ולא ברוב מוחלט כראוי למעמדם החוקתי.
אכן, בחוק יסוד הלאום היהודי לא מדובר בהפרת האיזון, אלא בהפרת האי איזון שהתבסס מאז שנות ה־90, שהעניק עדיפות מכרעת למימד הדמוקרטי, תוך כדי דחיקת ההיבטים של ישראל כמדינת לאום יהודית. דווקא החוק החדש הוא היוצר מחדש את האיזון של ישראל כיהודית ודמוקרטית.
בהתייחס לטענת ההכפפה כביכול, לא ברור כלל מאין שואבים מתנגדי החוק את פרשנותם בדבר היררכיה כביכול בין חוק יסוד הלאום לחוקי היסוד האחרים. סעיף המטרה שהוצג בנוסח של נתניהו זהה לנוסח הקיים בחוקי היסוד הקודמים: "הגדרת זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ועיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
אין 100 אחוז
חוק יסוד הלאום המוצע אינו שונה במעמדו מחוקי היסוד המפרטים זכויות דמוקרטיות. שום סעיף בחוק לא רומז על מתן עדיפות כלשהי. כשמתנגדי החוק מדברים על כפיפות, הם מעידים על מטרתם: הם היו רוצים שתינתן עדיפות ברורה לחוקים העוסקים בדמוקרטיה, וכשמוצע חוק מאזן הם רואים בכך כפיפות. מדובר בפרשנות יצירתית, כנראה בהשפעת תפיסת הפרשנות האקטיביסטית שאינה כפופה, כידוע, ללשון החוק.
טענה נוספת של המתנגדים היא שהחוק יפגע במיעוטים שאינם יהודיים ובזכויותיהם. היה מכמיר לב לשמוע חלק מנציגי הדרוזים מעלים טיעון זה על רקע אירועי הדמים האחרונים, שבהם העדה הדרוזית שילמה מחיר דמים כבד. מדובר בטיעון שגוי שלא מבדיל בין שלושה סוגי זכויות: זכויות פרט, זכויות קהילתיות/קבוצתיות וזכות להגדרה עצמית לאומית.
דמוקרטיה במובנה הבסיסי ביותר מחויבת לזכויות הפרט של כלל אזרחיה, ללא הבדלים. במובן זה (ולא במובן המטעה של עזמי בשארה, שהתבסס לצערנו בתודעה) כל מדינה, גם אם היא מדינת לאום, מחויבת להיות מדינת כל אזרחיה.
בדור האחרון במאה ה־20 התעצם השיח על הזכויות הקבוצתיות לתרבות. כאן כבר מדובר בזכויות של קהילות תרבות לשימור ולפיתוח תרבותי. בשונה מזכויות הפרט, שהן תנאי לדמוקרטיה, מדינות דמוקרטיות שונות מאוד זו מזו בכל הנוגע לעצם ההכרה בקבוצות מיעוט ולרמת הזכויות הניתנות לקבוצות אלו. חלק מהדמוקרטיות המובילות במדדי הדמוקרטיה כלל לא מתייחסות בחוקותיהן לזכויות קבוצתיות כלשהן.
זכויות הפרט מעוגנות בהצעת החוק בסעיף האומר: "מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית... ומקיימת את זכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה". קצפם של המתנגדים יצא נגד הניסוח על שאינו מכיר בזכויות הקבוצתיות של המיעוטים. אולם תחת סעיף המורשת מעוגנת הזכות לתרבות באמירה כי "המדינה תפעל לאפשר לכל תושב ישראל... לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו". יש לזכור כי זכויות קבוצתיות ניתנות כאן ברמה הפרקטית בשפה, בחינוך ובדת.
אכן, יש זכות אחת שלא ניתנת למיעוטים ושמורה רק לרוב הלאומי היהודי, והיא זכות ההגדרה העצמית הלאומית. זכות זו, כאמור, שמורה ללאום מוגדר אחד ברבות מהמדינות הדמוקרטיות בעולם, כולל אלו שבהן חיים מיעוטים. אף אחת מהן אינה נחשבת לא דמוקרטית רק בגלל הגדרתה כמדינת לאום.
הדמוקרטיה במדינות אלו נמדדת במגוון דרכים הבוחנות עד כמה האזרחים כפרטים וכקבוצות נהנים מזכויות פרט ואזרח. בדיקה כזו מתקיימת גם ביחס לישראל, ומן הראוי שיתנהל דיון ציבורי בנוגע לדרכים לשיפור הדמוקרטיה. אולם לא ייתכן שעצם הגדרתה הלאומית בחוק יסוד יגרור תגובות פבלוביות מוכרות על הפגיעה כביכול בדמוקרטיה.
בדיונים בחוק ראוי להמשיך בקו העקבי שישראל היא מדינת לאום יהודית של כלל אזרחיה. היא מדינתם של 100 אחוז מאזרחיה, אבל היא מדינת הלאום רק של 80 אחוז מאזרחיה. זה האיזון הראוי בהגדרתה כיהודית ודמוקרטית, וחוק הלאום אינו מפר את האיזון אלא יוצר אותו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
