המו"מ על הגרעין: הארכות והערכות

טעיתי ביחס למו"מ בין איראן לארה"ב. הערכתי שברגע האחרון יעשו האיראנים מחווה קטנה כדי שההסכם ייחתם. חשבתי שכמו בבזאר המסורתי, הקונה האיראני יסכים להוסיף כמה מטבעות - ובלבד שהמכירה תתבצע, ואיראן תוכל לצאת לדרך הארוכה יותר לעבר הפצצה. 

טעיתי. נראה שהאיראנים מרגישים חזקים מאוד, יותר מכפי שחשבתי. הם מעריכים כי ששת חברי הקבוצה שמולם רוצים הסכם יותר מאיראן עצמה, ולכן הם אינם מוכנים ללכת ולו מטר נוסף לכיוון המעצמות, אף שאלו צעדו לקראת האיראנים ועשו לא מעט ויתורים. לשני הצדדים היה אינטרס ברור לא להכריז על סיומן של השיחות.

האיראנים ירוויחו מהמשך השיחות פעמיים: כל עוד הן נמשכות, אין הם מודאגים כי מישהו יתקוף אותם או כי כלכלתם תיפגע במהלך המו"מ, והם יכולים להניח שבהמשך המו"מ יקבלו תנאים טובים יותר מאשר עכשיו. כך היה לאורך כל ההיסטוריה של המו"מ בינם לבין המערב. גם את הסבב האחרון הם החלו כשהוצע להם להפעיל 500 צנטריפוגות, ועתה מונחת על השולחן הצעה להפעלת 4,500 (כיום לאיראנים 9,000 צנטריפוגות פעילות, ועוד כ־10,000 צנטריפוגות מותקנות אך לא פעילות). 

אלא שכנראה ההישגים עד כה לא מספקים את מנהיגי איראן. הם רוצים לוודא שיגיעו למצב שבו יתאפשר להם לייצר נשק גרעיני במהירות רבה יותר, בלי להסתכן בתגובה חריפה. מה הסיכוי שללא סנקציות חמורות יותר ואיום צבאי רציני הם יוותרו? לדעתי, קטן ביותר. מה הסיכוי שששת הנושאים ונותנים עימם יסכימו להתפשר על דברים חשובים נוספים, ובלבד שלא יגיעו למצב שבו הם מכריזים על כישלון השיחות? לדעתי, גדולים בהרבה.

באיראן חשים הקלות

בשלב זה לאיראנים יש יתרון משמעותי, הנובע משתי טעויות גדולות של הצד השני:

א. ברור להם שעבור מובילי המו"מ הקבוצתי, כישלון שיגדיל את הסיכון למבצע צבאי הוא מצב בלתי אפשרי - ולכן יעשו הכל כדי למנוע זאת. בהכרזותיהם דחקו האמריקנים את עצמם לפינה. הם יצרו מצב שלפיו אי אפשר אלא לצאת עם הסכם, בנקודה מסוימת - כל הסכם. מי שמכריז שהסכם כזה יהיה "מהישגיה הגדולים של ארה"ב במדיניות החוץ שלה", לא יכול להגיע למצב שבו ייכשלו השיחות.

ב. הקלת הסנקציות החלישה מאוד את הלחץ על האיראנים. השבוע סיפר לי מהגר איראני, המבקר בכל כמה חודשים את משפחתו ברפובליקה האיסלאמית, כי בעבר שררה חרדה בקרב האזרחים מפני שהמצב הכלכלי הידרדר כל הזמן. לעומת זאת, בביקוריו האחרונים השתנתה האווירה, המצב השתפר והאזרחים לא מודאגים כבעבר. התנהגות המטבע האיראני, שהיא תוצאה של תחושות כלל האזרחים, נותנת תוקף של ממש לדיווחו התמים. שלא כמקודם, האזרחים לא בלחץ, וכל עוד אין סנקציות נוספות, גם המשטר לא. הוא למד לחיות עם המציאות הנוכחית, ומכין עצמו למצבים קשים יותר אם יבואו.

מעבר לזה, האיראנים חשים שיש להם יתרון גם בזכות אירועים אחרים במרחב: בתימן הצליחו הכוחות השיעיים הנתמכים על ידיהם להגיע לשליטה בבירת המדינה צנעא; בצפון עיראק ובסוריה לא מצליחה ארה"ב להגיע להישגים בלחימתה בארגון דאעש, וקולות רבים יותר קוראים לשילובה של איראן במאבק זה. הצורך בסיועה של איראן מקנה לה קלפים במו"מ, גם אם כולם יצהירו שאין קשר בין הדברים. המציאות העולמית מוכיחה שכשיש צורך בעזרתה של מדינה בתחום אחד, נוטים לשלם לה גם בתחומים אחרים.

נכון שמבחינת ישראל דחיית קץ המו"מ נוחה יותר, לעת הזאת, מחתימתו של הסכם גרוע. אבל נראה שללא סנקציות נוספות וחידוד אפשרות הפנייה לאופציה צבאית, ההסכם שאליו יוכלו הצדדים להגיע בחודשים הקרובים לא צפוי להיות טוב יותר מזה שעומד כרגע לדיון. הסיכויים שמה שהוצע עד כה יהיה נתון לשינויים דווקא לטובת האיראנים גדולים יותר מאשר המצב ההפוך. לא נראה שהמערב, הרוסים והסינים יניחו דרישות נוספות לפניהם, ולכן כנראה המו"מ יהיה רק על הקלות נוספות שטהרן רוצה להשיג, וכל הלחץ לוותר יהיה על ארה"ב כמובילת המו"מ.

הצלחה חלולה או מורשת של כניעה 

לשתי שאלות מכריעות בהקשר האמריקני אין תשובה ברורה, ולכן קשה לדעת לאן הולכות השיחות. האחת היא מידת נחישותו של הנשיא אובאמה, לאחר שכבר מוצו הוויתורים לאיראן. האם יעדיף להתגמש - ובלבד שיושג הסכם שבו אפשר לנפנף כהצלחה, ללא תלות בתוכנו; או שמשום שעתה מעניין אותו איזו מורשת הוא משאיר, לא ייסוג לעבר ויתורים נוספים כדי לא להיזכר כמי שנכנע לאיראן והוביל להתגרענותה אחרי סיום כהונתו?

השאלה האחרת היא מה יעשה הקונגרס האמריקני - כיצד יגיב הקונגרס בשליטה של הרפובליקנים (מתחילת ינואר) למהלכים שיקלו על האיראנים, מעבר למה שהציעו להם ערב הדחייה השבוע? 

למאבק בוושינגטון יש שני פנים. הראשון הוא הפן המהותי, קרי - עד כמה נכון ללחוץ על איראן, מהו הסכם רע שעדיף לא לחתום עליו, ומהם תנאי המינימום שאם יושגו יהיה אפשר לקחת סיכון ולהגיע להסכם? 

הפן השני הוא הפן הפנים־אמריקני, הנוגע לשאלת הסמכויות של הנשיא מול סמכויות הקונגרס, עניין המוכר מן ההיסטוריה האמריקנית, אך מתחדד בכל פעם שמול הנשיא עומד קונגרס הנשלט על ידי המפלגה היריבה.

אמנם גם במפלגה הדמוקרטית יש לא מעטים הרואים בחומרה את היקף הוויתורים לאיראנים, אך הם לא יכולים להתעלם מהפן הפוליטי־פנימי של הדיון, מה שבמידה מסוימת מקשה עליהם לחבור לעמיתיהם לדעה המהותית במפלגה השנייה. הבית הלבן מבין את משמעות ההשפעה של הקונגרס הלעומתי וחושש מהגברת הסנקציות, מפני שהדבר יכול להוביל לפיצוץ השיחות תוך כדי הטלת האשמה על ארה"ב. לכן הוא ימנע אותן ככל יכולתו, ויש לו יכולת.

החודשים הבאים במו"מ יהיו קריטיים, בין השאר כי יהיה הרבה יותר קשה להאריך את השיחות בקיץ הבא, לאחר שיימשכו כבר שנה וחצי. 

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו