כשהפועל ירושלים על סף הדחה מהיורוקאפ באחת מתצוגות הנפל הגדולות בתולדותיה, הדבר הכי קל לעשות הוא לזרוק הכל על המאמן. שלא תתבלבלו: דני פרנקו נושא באחריות גדולה על הצורה שבה נראו שחקניו בכל המשחקים במפעל. הוא אחראי על ההתקפה השבלונית והמשעממת; על חוסר היכולת לשחרר את מעט הקלעים שברשותו לזריקות משלוש; על משחק הפיקנרול שלא קיים בקבוצה; על הרפיון בריבאונד ועל אי המענה למשחק העומד התקוע.
אבל החלק העיקרי בכישלון האירופי של ירושלים נעוץ בבניית הקבוצה. המבנה הניהולי של ירושלים מעוצב בצורה כזו שהמנכ"ל, גיא הראל, מתפקד באופן בלתי רשמי כסוג של ג'נרל מנג'ר, והוא לקח חלק מרכזי בבניית הקבוצה. כך, למשל, הרכז דרווין קיצ'ן אמנם האריך את חוזהו בקבוצה שלושה ימים אחרי שפרנקו מונה למאמן, אבל השארתו התבשלה הרבה לפני מינוי פרנקו, שלמעשה קיבל את הרכז כנדוניה מהעונה שעברה.
מעבר לסוגיית הגבוהים שנדונה כבר מכל זווית, הסיפור האמיתי מאחורי הפיאסקו של ירושלים באירופה הוא קיצ'ן. אין שום עוררין על יכולותיו של הגארד הוורסטילי הזה, אבל אם בעונה שעברה ירושלים נהנתה מהערך המוסף שלו – בעיקר בריבאונד – הרי שהשנה האדומים משוועים לספק נקודות מהקו האחורי, וקיצ'ן הוא לא כזה.
המצב הופך למורכב יותר לנוכח ציוותו לצד דונטה סמית': שניהם ריבאונדים, שניהם אוהבים למסור יותר מדי, שניהם אוהבים לשחק פוסט אפ למרות עמדותיהם, ושניהם קלעים בינוניים מדי מכל הטווחים, העונה לפחות. הם התאומים של ירושלים, אבל בינתיים השילוב הזה גורם לאסון באירופה.
מתחילת העונה העליתי את הסוגיה הזאת בפני הדרג המקצועי בקבוצה ושאלתי אם הציוות הזה לא עלול להוביל למשחק אנמי מדי. בקבוצה התייחסו בביטול והראל, בראיון שהעניק ל"ישראל היום" רגע לפני מוקדמות היורוליג ב-24 בספטמבר אמר: "שים חמישה שחקני כדורסל טובים, אינטליגנטיים ומחויבים על המגרש, תן להם מאמן טוב – ויקרו דברים טובים".
הראל צודק, אבל מפספס את מה שעכשיו נגלה לעין: קיצ'ן וסמית' הם אכן כדורסלנים טובים, אינטליגנטיים ומחויבים, אבל דומים מדי וכפי שזה נראה עכשיו, לא מתאימים לשחק זה לצד זה. וזו הסיבה שלא קורים לירושלים דברים טובים. לפחות לא באירופה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו