תוצאות השיחות בין איראן לשש הממשלות בסוגיית הגרעין לא הפתיעו. זה שבועות רווחות הערכות שלמרות ההתקדמות, נותרו פערים ניכרים שאינם מאפשרים חתימת הסכם כולל במועד שנקבע. כישלון השיחות הוביל להארכתן, בפעם השלישית, בשבעה חודשים.
שורש המחלוקת מצוי בתפיסות הבסיסיות המנוגדות של הצדדים: איראן מתעקשת לשמר את יכולתה להגיע לנשק גרעיני בתוך חודשים ספורים מההחלטה, בעוד ארה"ב מחויבת למנוע זאת ממנה. מנקודות מוצא אלה, מתמקדת המחלוקת ביניהן בחמש סוגיות:
√ הגבלות על העשרת האורניום: שש הממשלות הסכימו לאפשר לאיראן להעשיר אורניום, בהנחה שאחרת לא יושג הסכם. ברור להן כנראה שזה המפתח והכיסוי לחתירת איראן לנשק גרעיני. אלא שהן מסתפקות בהגבלת ההעשרה - לגבי מספר הצנטריפוגות ואיכותן, רמת ההעשרה וכמות האורניום המועשר שתורשה לאיראן - וייצור הפלוטוניום, בתקווה שיספיקו לעצירת איראן. הוויכוח העיקרי נוגע לחומרת ההגבלות שיוטלו על ההעשרה.
√ סוגיית הפריצה: הגדרת הזמן שיידרש מאיראן לפרוץ מרגע ההחלטה ועד לפצצה היא סוגיה קריטית, משום שטווח הזמן יקבע אם אפשר לעצור אותה במועד. כיום ביכולתה לייצר פצצה בכמה חודשים, והיא חותרת לשמר יכולת זו, כשארה"ב דורשת להאריך את זמן הפריצה לפחות לשנה.
√ משך ההסכם: איראן דורשת שההסכם יוגבל לשלוש־חמש שנים, שלאחריהן יוסרו ההגבלות מעל תוכנית הגרעין. ארה"ב דורשת שההסכם ייחתם ל־20 שנה.
√ הפיקוח: איראן מציעה להגביר את השקיפות לגבי מתקני הגרעין, כתחליף להגבלות. אלא שלא ברור עד כמה תרחיק לכת בכך, והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית התלוננה החודש שאיראן אינה משיבה לשאלותיה כנדרש.
√ הסרת הסנקציות: איראן דורשת הסרת הסנקציות המוטלות עליה עם חתימת ההסכם. ארה"ב דורשת שההסרה תבוצע בהדרגה, כדי לוודא שאיראן עומדת בהתחייבויותיה, ומשום שתהליכי החקיקה לא יאפשרו לבצעה במהירות.
במהלך השיחות הסכימו הצדדים לוויתורים ניכרים. ארה"ב הסכימה שאיראן תעשיר אורניום, תחת הגבלות; ששום מתקן גרעיני לא יפורק; שמספר הצנטריפוגות יגדל ממאות בודדות, כדרישתה הראשונית, לכמה אלפים; ושסוגיית הטילים לא תעלה בשיחות. ואיראן הסכימה להפסיק להעשיר אורניום לרמת 20%, ולדלל ולהמיר את המאגר שבידיה ברמה זו; לשנות את ייעודם של שני מתקנים גרעיניים; ולדון בהיבטים צבאיים אפשריים של תוכנית הגרעין. הבעיה שבוויתורים אלה מוכנה איראן להגביל יכולות גרעיניות, אך לא לפרקן, וכך תוכל לשחזרן בעתיד לטובת פיתוח נשק.
ברור שהצדדים, שמסתירים את עומק הפערים, רוצים מאוד בהסכם, ושהאיראנים מנסים לנצל את הלהיטות האמריקנית להשיגו - ואת הדימוי המתון שהם מקרינים - לסחיטת ויתורים נוספים. ייתכן שהאיראנים יסכימו לוויתורים מצידם - למשל בסוגיית מספר הצנטריפוגות, שבה הגדירו לעצמם מרחב תמרון גדול. מנגד, הצדדים נתונים ללחצים פנימיים שלא לוותר - מכיוון הקונגרס בצד האמריקני ומצד האגף הרדיקלי במשטר האיראני. החשדנות ההדדית והניגוד הבסיסי בין עמדות הצדדים אינם מאפשרים לקבוע אם יושג הסכם סופי, אך אפשרות זו אינה מבוטלת.
בירושלים נשמו לרווחה כשההסכם לא הושג, אך זהו רווח קצר טווח, שאינו מבטיח שיישמר. אם יושג הסכם שיעניק לאיראן טווח זמן לפריצה לנשק - אפילו של שנה, כדרישת ארה"ב - תיוותר איראן כמדינת סף גרעינית, כשטווח זה עלול שלא להספיק לעצירתה. לפיכך ישראל דורשת שהזמן לפריצה יהיה שלוש־חמש שנים. אלא שהשפעת ישראל מוגבלת: היא אינה צד בשיחות והאיום במהלך צבאי, שהלחיץ את ממשלות המערב, אינו על השולחן, לפחות כשהשיחות נמשכות. ישראל יכולה לנסות להשפיע על הממשל האמריקני, גם באמצעות ידידיה, שלא ללכת להסכם רע מבחינתה. השאלה הפתוחה היא: האם הדבר יספיק?
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
