הקואליציה נראית כמו סחרחרת. רכבת הרים, גלגל ענק, לונה פארק, שעשועים טבולים בחשש. מערכת סגורה של תככים ומזימות. התכנים - כמו חוק הלאום ונטילת תעודת התושב מפלשתיני שסרח וחוק מע"מ־0% והרפורמה בבריאות שתגביר את התחלואים - נתפסים רק ככלי משחק, מין פלסטלינה בידי הפוליטיקאים. הם לא העיקר. התהפכו היוצרות, הגיע הזמן שהציבור יציל את הפוליטיקאים שלו מידי עצמם.
הכל היה נראה אחרת אילו התכוונו מרכיבי הקואליציה לשמור על שלמות הממשלה. היה גם נראה אחרת אילו רצו ברצינות בהקדמת הבחירות. אבל הם עצמם אינם יודעים לאן הם חותרים. סקרים להם - ולא יראו; מדגמים להם - ולא ישמעו. כל רצון נתקל בהסתייגות, כל חתירה בהיסוס.
במצב של אי ודאות הם צועדים בקווים מקבילים, שלא ייפגשו לעולם. צעדים ענייניים נתפסים כפעלולים. גלעד ארדן נכנס לתפקידו וכמטאטא חדש מבקש לשלול תעודת תושב ממי שחטאו. זה מתקבל ברצון. אלא מה? היעד הראשון הוא סייען של מחבל, שהסיע אותו לפני שנים רבות אל מקום הפיגוע בדולפינריום. זה פופוליסטי. זה ייפול בבג"ץ (ואז יאמרו על בית המשפט כאילו אינו דואג לגוון היהודי של ישראל) וזה מעורר שאלה: האין מי שחטאו יותר מאוחר? עבריין יותר טרי? המצב כה אידיאלי, שצריך לנבור תריסר שנים לאחור כדי למצוא פלשתיני להענישו?
זה לא יכול להימשך כך. אם הקואליציה הזאת רוצה להתפייס - שתשב ותתפור את כל קרעיה ביחד ולא תתייצב לפני הציבור על כרעי תרנגולת; ואם אינה מעוניינת (או אינה יכולה) כי אז עדיפות בחירות מוקדמות על פני תרחיש האימים הפוליטי החוזר על עצמו חדשות לבקרים. שכן הציבור מגיע למסקנה שכל הפשרות, המושגות בדרך כלל לקראת עיתוני סוף השבוע, אינן מאמץ כן לקיים חיים פוליטיים משותפים אלא רק רצון לזכות באהדת הקהל. כל מפלגה בקואליציה רוצה כי שכנתה לשולחן הממשלה תיחשב כאחראית לפירוקה.
כך דמוקרטיות שוחקות את עצמן, ושום חוק לאום המשלם להן מס־שפתיים לא יציל אותן מן הגורל המר. המסר הוא ברור: אם מפלגות הקואליציה אינן יכולות להנהיג פיוס ופשרה ארוכי טווח ביניהן כי אז עדיף כבר להקדים את ההליכה לקלפי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו