נבחרת ישראל: מותר להיות אופטימיים

"תנסו ליהנות, לשם שינוי", כתב עדי רובינשטיין בעיתון זה לפני משחקה של נבחרת ישראל נגד בוסניה. אז הניצחון המוחץ של הנבחרת הלאומית לא רק הסב לנו הנאה, אלא שהוא גורם לכולנו להתמוגג וחלקנו באופוריה, כי עבור רבים מאיתנו הוא מסמן אפשרות לשינוי.

הניצחון הזה הוא סימבול למצבים הקיצוניים שחווים הישראלים, ובהם אוהדי הכדורגל והכדורסל. לפני שבועיים היינו בטוחים שהכדורגל הישראלי הגיע אל סופו כמו שאנו מכירים אותו. האירועים האלימים בדרבי התל־אביבי הותירו אותנו המומים ובתחושה של מיאוס שמכאן אי אפשר עוד לרדת. והנה, במשחק שלשום הוחלפה האלימות באחווה והבלאגן התחלף בסדר מופתי. כן, איצטדיון סמי עופר בחיפה הוא שער הכניסה של ישראל לאירופה בכל מובן. אז בואו ניקח את החוויות ברמה הלאומית ונחיל אותן גם על הרמה המקומית. אם נטפח חוויה כיפית תמידית, שכה רבים מאיתנו מייחלים לה, נוכל לטפח דור עתידי של אוהדים ושל שחקנים שירצו להיות חלק מהצלחה אירופית ולא חלק מכישלון לבנטיני. 

לניצחון יש משמעות נוספת, שכן זהו ניצחונה השלישי ברציפות של הנבחרת בקמפיין הזה (100 אחוזי הצלחה). שנים לא נמצאנו במצב דומה. הגם שניצחנו נבחרת מפורקת, ניצחנו נבחרת שהשתתפה במונדיאל והיא עלולה להיאבק בנו על העלייה ליורו. ועדיין, חשוב להביט על התמונה המלאה והכוללת: יש עוד 7 משחקים בקמפיין הזה, בין השאר מול נבחרות שמבחינה איכותית נחשבות טובות מאיתנו. 

הניצחון היה ניצחון של סגנון וזאת משום שבדרך כלל במעמדים כאלה הנבחרת שלנו מתפרקת. הפעם שיחקנו סוף סוף מרגל לרגל, בלי פאניקה, בלי נפנופי ידיים על כל מסירה ובלי הסתמכות מקרית על שחקן בודד. האתגר הוא להמשיך באותה צורה ובדיוק על כך הנבחרת תיבחן במשחקים הבאים. 

הניצחון הזה נראה אחרת, משום שבניגוד לדור הזהב של הכדורגל הישראלי בראשות אייל ברקוביץ' וחיים רביבו, על פניו נדמה שהאגו מפנה מקום לתחושת היחד, שאין שחקן אחד שמושך תשומת לב שלילית אלא שכולם עובדים למען המטרה. די היה לראות את שיתוף הפעולה בין ערן זהבי לבין גילי ורמוט בניצוחו של ביבארס נאתכו כדי להבין שהחיבור מצוין. 

לא מעט פרשנים כתבו כי זהו הניצחון הכי גדול של ישראל מאז אותו ניצחון מיתולוגי על אוסטריה לפני 15 שנה. אני לא שוכח כי לאחר אותו ניצחון הפסדנו פעמיים: הובסנו על ידי דנמרק באיצטדיון רמת גן והובכנו במציאות לאחר שהתפוצצה לה פרשת "נערות הליווי". בהקשר הזה חשוב לזכור שעדיין לא עלינו ליורו ושאם לא נתמיד בעבודה קשה אנו עלולים להתאכזב בצורה קיצונית יותר, כי החל מאתמול בנינו רף ציפיות גבוה יותר. 

המשחק הבא של ישראל יהיה מול ווילס ב־28 במארס 2015, ושלושה ימים בלבד לאחר מכן תגיע לארץ גם בלגיה המצוינת במה שעוד עשוי להיות - לו יהי - כמשחק על המקום הראשון בבית. בעבר זה נראה דמיוני אך גם בישראל אנו עשויים ליהנות ממה שידוע בעולם הספורט כ"מרץ המשוגע". 

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו