להיות כאן, למען הרוגי התאונות

מחר יצוין בישראל יום הזיכרון השנתי להרוגי תאונות הדרכים. יהיה זה קצת יותר משבוע לפני שבפאריס ייפתח משפטם של דורסי לי זיתוני ז"ל. יותר משלוש שנים לאחר תאונת הפגע וברח יואשם אריק רוביק, שנהג בג'יפ ה־BMW X6, בהריגה, וקלוד חיאט, שישב לצידו ברכב, יואשם בהפקרה. 

בבוקר יום שישי, 16.09.2011, לי היתה בדרך לעבודתה בת"א. היא חצתה את הכביש במעבר חציה, באור ירוק, כאשר שני הנאשמים יצאו מבילוי במועדון חשפנות, ולפי עדויות היו שיכורים. הם נסעו במהירות גבוהה ובלתי נתפסת, דהרו בכבישים וכשהגיעו לאותו צומת, חצו אותו ברמזור אדום ופגעו בלי פגיעה קטלנית. זה לא גרם להם להאט את הנסיעה המטורפת, לעצור לרגע אחד בשביל לראות מה הם עשו. ארבע שעות מאוחר יותר כבר היו על מטוס בדרכם לפאריס. ברחו ממקום התאונה, ברחו מהארץ. 

שנייה אחת גורלית - ושום דבר לא נראה כמו קודם. כל התוכניות התנפצו ברגע אחד.

יום קודם לכן דיברתי עם לי בטלפון, קבענו להיפגש אחרי שבוע שלא התראינו. השיחה הסתיימה, אני המשכתי בשלי והיא בשלה. שום תחושה של סוף או של פרידה. בבוקר למחרת העיר אותי צלצול הטלפון, הרבה לפני השעון המעורר. את השיחה הזאת לא אשכח לעולם. העולם הפרטי שלי הזדעזע כולו. 

לרגע אחד לא התעסקתי בשאלה "למה?". למה החלטה מטופשת של מישהו אחד מכריעה את גורלו של מישהו אחר. את כל האנרגיות שלי הפניתי לאותו חלל בלתי אפשרי שנוצר בתוך הלב.

ההד התקשורתי שנוצר הדגיש את העיוות שבתאונות פגע וברח. את העובדה שאסור לשתוק על הבריחה הבלתי נסלחת של הדורסים והמפקירים. נהג שפגע, ברח והפקיר, צריך להיות אחראי למעשיו. הוא צריך לשאת בתוצאות, עד כמה שהן נוראות. בריחה היא התנערות מאחריות, וזה דבר שאינו מתקבל על הדעת אצל כולנו, כחברה. אסור לתת לזה לקרות. אסור להרפות.

ביום שבו זוכרים את הרוגי התאונות, אסור לשכוח גם שמאחורי כל ידיעה בעיתון עומדים משפחה וחברים, כואבים והמומים. העולם שלהם כבר לא יחזור להיות כמו שהיה. תפקידנו כחברה הוא לחבק אותם ולאפשר להם להמשיך בחייהם, לחזור לשיגרה כלשהי, בקצב שלהם. שיידעו שאנחנו יודעים שחרב עליהם עולמם ואנחנו כאן. מחפשים את האחראים שיצטרכו לתת את הדין על מעשיהם. כי ככה צריך להיות. זה לא מסע נקמה, ככה חברה מתוקנת צריכה להתנהל. מי שפוגע ובורח, שיידע שאין על כך סליחה.

בבוקר של 16.09.2014, אחרי שלוש שנים, ישבתי בביתי עם הקפה של הבוקר ופתאום, בלי סיבה, הדמעות התחילו לרדת מעצמן ולא פסקו. בשבילי זה יום עצוב. באותו יום חוזרת התחושה הזאת שאי אפשר להסבירה במילים, מין געגוע חונק שכזה. השיגרה חזקה יותר מכל והיא סוחפת, עם כל העצב ועם כל הכאב. היא מכריחה אותנו למרוח משחה לא אסתטית על הפצעים ולהמשיך. יום אחד בשנה, אולי שניים, מותר לעצור רגע ולתת לדמעות לזלוג מעצמן.

ב־27.11.2014 ייפתח המשפט. אנחנו נהיה שם, נחכה שהצדק ייעשה. צדק בשביל לי הוא צדק בשביל כולנו, כחברה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו