לאחרונה הזדמן לי להשתתף בחוויה יהודית מרתקת: סעודה לציון יום השנה ה-114 להקמתו של ארגון ציוני אמריקה (ZOA) בניו יורק. בסעודה הוענקו פרסי כבוד ליו"ר הארגון מורטון קליין, לאיש הטלוויזיה הכריזמטי והשנוי במחלוקת גלן בק, ליו"ר ועדת החוץ של הקונגרס - הרפובליקנית איליאנה רוס-להטינן, ולחברת הקונגרס הרפובליקנית מישל בקמן. ארגון ציוני אמריקה, שנוסד ב-1897, הוא סיפור חשוב משום שמדובר בארגון האמריקני הציוני הוותיק ביותר. בעבר עמדו בראשו אישים בעלי שיעור קומה כמו שופט בית משפט העליון לואיס ברנדייס, הרב סטיבן וייז, לואי ליפסקי והרב אבא הלל סילבר. בפריחתו, היתה זו קבוצת השדולה האמריקנית המשפיעה ביותר, שקידמה, בין השאר, את הקמתה של המדינה היהודית, וכן היוותה את סוכנות גיוס הכספים המרכזית בעולם הציוני. לאחר הקמת ישראל, כמו מרבית הארגונים הציוניים, גם ה-ZOA הידרדר. אחרי דשדוש, ועל סף פשיטת רגל, שוקם הארגון בשנות ה-90 על ידי קליין, דור שני לניצולי שואה, ששירת ככלכלן בממשלי ניקסון וקרטר ועבד כביו-סטטיסטיקאי עם חתן פרס הנובל לינוס פאולינג. קליין החל את תפקידו כנשיא ה-ZOA ללא שכר והשקיע סכומים נכבדים מחסכונותיו לטובת הארגון. אף שהוא סובל מתסמונת טורט, קליין התגבר על מגבלתו והתגלה כאישיות כריזמטית, ואף מעוררת מחלוקת, בקרב המחנה האמריקני הפרו-ישראלי. עוד בראשית דרכו הוא אימץ גישה נוקשה שהפכה אותו למנודה בקרב מרבית הממסד היהודי הליברלי. עם זאת, בשנים האחרונות גדלה השפעתו של קליין והגיעה לשיאה בעקבות בחירתו של אובאמה, עת שהתגלה כמבקר הקולני ביותר של מדיניות הממשל האמריקני כלפי ישראל. בזמן שמרבית המנהיגים סירבו להכיר בעוינות של אובאמה כלפי ישראל, קליין גונה על כך שקידם את מה שתואר כמדיניות פרו-ישראלית קיצונית מדי. מתקפות אלו התעצמו כשהחל לבקר גם את הממשלה באשר לוויתוריה כלפי הפלשתינים, ואפילו נזף בנתניהו. התנהגות זו לא מנעה מראש הממשלה לשלוח ברכה מוקלטת לקליין על תרומתו ל-ZOA ולהסברה הישראלית. אחת התוצאות של התבטאויותיו טמונה בהתרחקותה של המפלגה הדמוקרטית, כולל אלו המתנגדים לנטיית הממשל נגד ישראל, מהארגון. זו היתה הפעם הראשונה שבה השתתפו נציגים רפובליקנים בלבד באירוע של ה-ZOA. אף על פי כן, האירוע נתמך על ידי רוס-להטינן, יו"ר ועדת החוץ של הקונגרס, הידועה כפרו-ישראלית, שאף התכוננה להציג חקיקה הקוטעת את המימון האמריקני לרשות (הצעה שנגנזה בעקבות התערבות הממשלה הישראלית). גם בקמן, המועמדת לנשיאות מטעם מפלגת מסיבת התה ואחת הדוברות הרהוטות של המחנה הנוצרי-ציוני, הסבירה את הרציונל לתמיכה בישראל. אחריה דיבר קליין, שהביע תמיכה בהתנחלויות, גער בפלשתינים על אי כיבוד התחייבויות וגינה ארגונים יהודיים אחרים על התנגדותם לחקיקה השנויה במחלוקת של הכנסת נגד מימון זר לעמותות. שיאו של הערב היה בנאומו בן השעה של גלן בק, שהציג השקפת עולם אפוקליפטית - בחירה בין טוב לרע, בין שחור ללבן - כהוכחה לצדקת התמיכה בישראל. באירוע נכחו גם שלדון אדלסון ומרים אשתו - המו"ל של עיתון זה, למען הגילוי הנאות - שתיארו את בק כ"ציוני נלהב האומר את האמת בנוגע למלחמה הערבית נגד ישראל". נשאלת השאלה אם גישתו הנוקשה של קליין תורמת לארגון ולישראל, או דווקא מוציאה לו שם קיצוני מדי. באופן אישי, איני תומך במדיניות שהיתווה לארגון בכל תחום ועניין, אך אין ספק כי במלאות 114 שנים לקיומו, הצליח קליין לגרום ליהודים אמריקנים רבים להרהר מחדש בעומק תמיכתם בישראל, לחדש את היחסים עם הנוצרים ולהוכיח לרבים ממנהיגי הממסד היהודי כי אין לחשוש מהבעת תמיכה בישראל, בכל עת ובכל מצב פוליטי.
X
