התחדשות הטרור נגד יהודים ואזרחי ישראל מעלה מחדש על סדר היום את הדיון על המניעים של מבצעי פעולות הדמים. במשך שנים טופחה בכלי התקשורת בישראל הגישה, שלפיה בהיעדר משא ומתן מדיני ופתרון טריטוריאלי הפגיעה הזדונית והמכוונת בישראלים תתחדש. לא יהיה זה מופרך לקבוע כי מי שהרחיקה לכת בתפיסתה יותר מכולם היא מנהיגת מרצ, ח"כ זהבה גלאון, שטענה בהקשר דומה כי "אין ספק שהפתרון לדאעש הוא הגעה להסדר עם הפלשתינים".
גלאון אינה יחידה. מעקב אחר התבטאויות של פוליטיקאים ואנשי שמאל מראה דפוס פעולה עקבי. עיקר הביקורת נעוצה נגד גישת "ניהול הסכסוך" של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אך הביקורת הזאת לוקה בהתעלמות מופגנת מאירועים, ממעשים, מגישות ומאמונות של הצד הפלשתיני.
טרור נגד יהודים רק בשל היותם יהודים החיים בארץ ישראל החל הרבה לפני שהוקמה המדינה ולפני שעלה רעיון שתי המדינות. בשנים 1920, 1921, 1929, 1936 ו־1947 מדינת ישראל עדיין לא היתה קיימת, אבל עיקר מרצם של המנהיגים הפלשתינים הוקדש להרג ולפגיעה ביהודים, במה שאנחנו זוכרים כמאורעות וכמלחמות. עד 1967 ישראל לא שלטה ביהודה, שומרון ועזה, אך פת"ח הוקם ב־1959 ואש"ף ב־1964 ותכליתם של הארגונים היתה אחת ויחידה: להשמיד את מדינת ישראל בצורה כזו או אחרת. מבט קצר על האמנה הפלשתינית, שלא שונתה באמת, מוכיח זאת באופן מובהק וברור.
ובכלל, בכל פעם שניסינו להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינים, או שהראינו נכונות לפשרה, היכה בנו הטרור. ב־1993 ויתרה ממשלת רבין על שטחים עבור הסדר מדיני, הביאה ללב ישראל את יאסר ערפאת ונאלצה להתמודד עם טרור המתאבדים. ביולי 2000 ביקש אהוד ברק לוותר על כל אשר היה יכול עבור השלום, אך קיבלנו את הטרור הארור של אינתיפאדת אל־אקצא. ב־2005 נסוגנו עד הסנטימטר האחרון מעזה ועקרנו תושבים מבתיהם, ומה היתה התוצאה? התעצמות הטרור עד לאיום רקטי על כלל ישראל. הנה כי כן, הנוסחה הזאת לא רק שלא עובדת אלא מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר.
דומה כי מי שמחזיק בתפיסות הסדר מדיני כפתרון למצב, לוקה בכשל הבנתי בסיסי. אף ייתכן כי זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שהציבור הישראלי מרחיק אותם תומכי גישה פעם אחר פעם מהשלטון ושולח אותם, בפרפראזה על דבריו של מנחם בגין, לשרת אותו מהאופוזיציה. די אם נקרא את ההצהרות של הפלשתינים, נבין את כוונותיהם ונדע מה משמעות מעשיהם. התשובות הן די ברורות: הטרור ייפסק ברגע שמדינת ישראל תחדל מלהתקיים וברגע שיהודים לא יהיו כאן, לפחות לא כריבונים על האדמה.
תומכי ההסדר המדיני בכל מחיר יכולים, למשל, להעמיק בחקר ההסתה נגד ישראל במערכת החינוך הפלשתינית ובכלי התקשורת. הם יכולים לתהות לאן הלכו 26 מיליארד דולר שתרמה הקהילה הבינלאומית לביסוס הפלשתינים, או מדוע מסרבים הפלשתינים להכיר בישראל. מעט ביקורת עצמית, חשבון נפש אמיתי, ראייה מחוץ לקופסה וחשיבה מחדש ישנו את מצבם.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו