"תושביה הערבים של ישראל נמצאים מבחינה משקית ואף תרבותית במצב טוב יותר מאשר התושבים הערבים כמעט בכל המדינות הערביות. אם אנחנו נותנים להם שוויון זכויות כזה בתוכן, משום מה עלינו ליטול את הכוח המוסרי שכבר קיים במדינתנו? ועל ידי מה? על ידי המשכת קיומו של הממשל הצבאי ההופך את כל הקערה על פיה? הערבים במדינתנו מתקדמים כלכלית, לומדים, מקבלים השכלה, נעים באופן חופשי למעשה, יושבים בכנסת, מדברים ערבית, ובצדק. כולנו הסכמנו לכך כי מאז נטלנו לידינו את דגל ציון, אנחנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות ויהיה שוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, לאום ומוצא".
אלו הם חלק מן הדברים שנשא מנחם בגין, אז ח"כ מסיעת חרות, כשביקש לבטל את הממשל הצבאי שחל על ערביי ישראל - ממשל צבאי שבוטל סופית רק ב־1966. בגין דחה על הסף רבים מן הטיעונים הביטחוניים כנגד ערביי ישראל, וכן הדגיש, במעמד זה, את עמדתו הלאומית־ליברלית. מותר להיות לאומי ועדיין להאמין בשוויון זכויות לאזרחים ממוצא שונה. זו עמדה ערכית ומורכבת, שבלהט האירועים האחרונים הקשורים בערביי ישראל וההסלמה הגוברת, חסרה לנו מאוד.
האירועים הללו מעוררים בכולנו זיכרונות רבים, בין שזו המתיחות המתמשכת שהיתה כאן לאחר אירועי אוקטובר 2000, או השבירה החוזרת של האמון והמרקם העדין שנוצר. טיבם של אירועים כאלה הוא לבקוע היטב את השסעים שבחברה הישראלית. ערבים ויהודים, ימין ושמאל - כולם מתבצרים היטב בקצוות. ראשון יצא נפתלי בנט בדברי ביקורת חריפים נגד רה"מ, וזאת בלי להתבייש בעובדה שהוא שר בכיר בממשלה שאותה הוא מבקר. בנט הסביר לנו שמדיניות נתניהו כלפי הטרור בירושלים היא פחדנית, וכי עצם הניסיון להנמיך את הלהבות הוא סתימת פיות. מנגד, הסביר הרצוג לאחר הפיגוע אתמול בת"א כי מי שנושא באחריות להסלמה הוא לא אחר מאשר נתניהו. לא אבו מאזן שמלבה את הרוחות ומעודד את הטרור, לא אוזלת ידה של ההנהגה הערבית הישראלית ששותקת כשמופעל טרור נגד יהודים וזועקת רק כשפלשתינים נהרגים.
עיתונאים אוהבים להסביר לנו שהפוליטיקאים הם אלו המלבים את השנאה, מתקשטים בעצמם בכתבות שנושאות כותרות של שנאה, כגון "רצח בכפר כנא", "ערבי? קודם יורים". כלומר, מייצרים תמונה כוזבת, כאילו המדינה והמשטרה מבקשות להוציא להורג אזרחים ערבים בכוונה. ובמקום אחר רון בן ישי כבר מסביר מדוע חייבים לחלק את ירושלים עכשיו כדי למנוע כל מגע בין יהודים לערבים. כל אלו יחד גורמים לכל אחד מאיתנו להתבצר היטב באותן עמדות חדגוניות וטיפוסיות.
אין הצדקה לאלימות. אין הצדקה להסתה, להתפרעויות. פשוט אין. אבל בלהט האירועים וההסלמה אסור לאבד את הקולות המורכבים, האחראיים. מנחם בגין לא הפחית בשוויון הזכויות שהאמין בו, לאומי ככל שהיה. ורובי ריבלין קיים את הביקור הראשון כיו"ר הכנסת באום אל־פחם, וכנשיא - בכפר קאסם. נתניהו קורץ מאותו החומר ומסרב להיכנע לסחטנות ולהסלמה. הוא שומר על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, אבל ירא לא פחות מכך לגבולות החברה הישראלית. סוף סוף נמצא מבוגר אחד אחראי בזירה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
