ביום חמישי, אחרי הפסד הדמוקרטים בבחירות אמצע הקדנציה, אמר הנשיא אובאמה כי הוא מעדיף שלא ייחתם הסכם עם איראן מאשר לחתום על "הסכם רע". יכול להיות שאובאמה מתכוון לכך, אלא שהשאלה היא עד כמה הסכם טוב עבור וושינגטון הוא גם הסכם טוב עבור ירושלים?
טהרן בינתיים רשאית להיות מרוצה: "הסכם טוב" מבחינתה הוא בר השגה, וכמעט מוגש לה על מגש של כסף. תאריך היעד לחתימה על ההסכם בין המעצמות לאיראן (24 בנובמבר) מתקרב והולך, ובארה"ב מתרבים הדיווחים כי ההסכם צפוי להיות גולת הכותרת של ממשל אובאמה. טוב לדעת שהבית הלבן מצא, אחרי שש שנים, את הנוסחה למורשת - אבל למה על חשבוננו?
השנים האחרונות הוכיחו כי וושינגטון אינה יודעת לפענח את המזרח התיכון. כך היה במצרים, כך היה בלוב, כך בסוריה, כך עם הפלשתינים, כך עם דאעש וכך גם עם איראן, לצערנו. צריך להודות כי מדובר בבעיה של המערב בכלל, שנדבק בנגיף ה־Wishful Thinking.
נוח להאמין כי טהרן השתנתה, וכי ההסכם ישים סוף לפרויקט הפצצה האיראנית. מספיק לקרוא את כתבת השער של ה"אקונומיסט" הבריטי מלפני שבוע, המסביר לנו כי איראן השתנתה. הליברלים במערב קונים את הסיפור - אבל לא הליברלים באיראן.
צריך להבין כי המערב מעוניין בהסכם היום אפילו יותר מהאיראנים. זו הסיבה שבהתחלה המערב קיבל את הרעיון שמשטר האייתוללות הקיצוני יפתח פרויקט גרעיני. עתה הוחלט לאפשר להם להחזיק אלפי צנטריפוגות (5,000 מתוך 19 אלף). בשביל מה כמות שכזו? כדי לפתח תרופות? כדי לפתח אנרגיית חשמל? האיראנים ברוב חוצפתם עושים זאת במהלך המו"מ. אם נותנים לך - לא תיקח?
בעשור אחד שיקרו האיראנים שלוש פעמים בנוגע לפרויקט הגרעין שלהם. שלוש סיבות שבגללן המו"מ איתם היה צריך להיות מעמדה של כוח, ולא של שווים. האיראנים הם אלה שצריכים להתפשר, לוותר, להיכנע, להתחנן להסכם. זה לא המקרה.
בוושינגטון הרגיעו אותנו בסוף השבוע כי האיגרת הסודית ששלח אובאמה לחמינאי לא קושרת בין המלחמה בטרור לבין הסכם. כולם בסיפור הזה משדרים תמימות. איראן רוצה גרעין אזרחי, והאיגרת היא בכלל איגרת הרמב"ן...
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
