בסוף השבוע שעבר התפרסמה מודעת ענק בחתימת כמאה אנשי ביטחון לשעבר מוערכים, וזו כותרתה: "תפיסה מדינית־אזורית - שתי מדינות לשני עמים". אחרי שבחים לראש הממשלה בנימין נתניהו "על התנהגותו השקולה במבצע צוק איתן", מתחילה הסטייה מהעובדות: "כדי למנוע מלחמות נוספות, לממשלת ישראל ולאזרחיה אין הפריבילגיה להמשיך לשבת בחיבוק ידיים. הגיע הזמן לקחת אחריות על העתיד של כולנו ולנצל את ההזדמנות ההיסטורית(!) הניצבת בפנינו בעקבות המבצע".
ישראל היא, אם כן, זו שיושבת "בחוסר אחריות" ו"בחיבוק ידיים", ולא נציגי הרשות הפלשתינית, שבמשך תשעת חודשי מו"מ עקר היו קפואים בעמדותיהם הנוקשות, ולא הסכימו להיכנס לדיון אמיתי על נושאי הליבה של הסכסוך.
הדבר היחיד שהיו מוכנים לדבר עליו היה הגבולות, אך במנותק מההיבט הביטחוני - שכפי שכל איש ביטחון אחראי חייב להבין - הוא המרכיב המרכזי בקביעת הגבולות העתידיים, אם אכן תתבצע תוכנית "שתי המדינות". והנה באה הנוסחה "הגואלת" של המודעה: "אנו קוראים לך (לראש הממשלה) לאמץ את התפיסה המדינית־אזורית ולפתוח במו"מ עם מדינות ערב המתונות ועם הפלשתינים בגדה המערבית ובעזה כאחד (כלומר, גם עם חמאס, ז"ש), תוך מינוף היוזמה הסעודית־ערבית וניהול מו"מ על מרכיביה, כפי שהציעו לישראל נשיא מצרים בוועידה הבינלאומית בקהיר והנסיך הסעודי טורקי אל־פייסל בחודש יולי האחרון".
ברם, אמירות אלה הן חסרות בסיס עובדתי; לא רק שלא היתה שום הצעה לניהול מו"מ, אלא שלמען היושר היה על מנסחי המודעה להודות ש"היוזמה הסעודית" וה"יוזמה הערבית", שהם מזכירים בכפיפה אחת, הן בעצם מין בשאינו מינו. זאת ועוד, היתה זו דווקא הדיפלומטיה הישראלית שפעלה עוד במהלך צוק איתן, בדרכים שונות, חלקן סמויות, לקדם תפיסה מדינית־אזורית, ולא רק לגבי הנושא הפלשתיני, אלא גם כדי למנף את שותפות האינטרסים האזורית לעניינים כגון איראן ודאעש.
בניגוד לכתוב במודעה, הבסיס לקידום המדיניות האזורית אינו יכול להיות אותה "יוזמה ערבית" דרקונית, שבמהותה ובניסוחה אינה יוזמת שלום, אלא אולטימטום בנוסח "כזה ראה וקדש". אמנם הגירסה הראשונה של יורש העצר, ועכשיו המלך הסעודי עבדאללה, היתה פחות חמורה, אך היא שונתה ללא הכר, בעיקר בלחץ סוריה, בוועידת הליגה הערבית שהתכנסה בביירות. אין שם משא ומתן על הגבולות, אלא דרישה שישראל תחזור בלא תנאי לקו הירוק, כולל בירושלים. מה שיש שם, לעומת זאת, זה אימוץ החלטה מספר 194 של עצרת האו"ם בעניין הפליטים, שפירושה החד־משמעי בעיני הערבים הוא "זכות השיבה" של הפליטים ל"בתיהם". כדי למנוע אי הבנות הוסיפה הוועידה נייר פירושים, שקובע שאין להפוך את הפליטים לתושבי קבע בארצות שבהן הם יושבים, כלומר, שיש להחזירם למקומות שאבותיהם באו מהם.
האם במסמך הזה רואים חותמי המודעה בסיס אמיתי לשלום? יש לקוות שלא, ואולי הפצרותיהם פשוט נובעות מחוסר ידע או מנטייה לא לראות את המציאות, ובמקרים אחדים, הס מלהזכיר, אולי גם מרצון פוליטי לנגח את רה"מ? אפילו ברנט סקוקרופט וזביגנייב בז'ז'ינסקי, יועצים לביטחון לאומי בממשלים אמריקניים שונים, ולא בהכרח ידידים מושבעים של ישראל, העירו בזמנו שיש לתקן את ה"יוזמה" כך שתשלול במפורש את "זכות השיבה", וכן כדי להיענות בצורה טובה יותר לדרישות הביטחון של ישראל.
לו היו הגורמים הערביים מצהירים אז, ואולי גם היום (כפי ששר החוץ הירדני מרואן מועשר הציע בזמנו), שהכוונה לרשימת העמדות הערביות שעליהן הם מציעים לנהל מו"מ ללא תנאים מוקדמים - היה אפשר לקבל זאת, אך לא כשמדובר במתכונת הדורסנית הנוכחית. מתברר, אפוא, שגם במודעות פוליטיות כדאי לשמור על כללים של אמת בפרסום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו