הדרך להימנע מעימותים שיש בהם משום פגיעה בנפש, היא לדחות את החלום, ולאו דווקא לוותר עליו. המתונים שבמנהיגי הדתות השונות המציאו את הרעיון הזה כבר מזמן: יש דברים שחייבים לעשות בהווה, ויש דברים שיחכו למצב אחר בעולם. עד אז אפשר להשלים עם הסדרים בלתי מושלמים בעיני המאמין.
לא במקרה נתבקשו המאמינים היהודים להמתין עד להופעתה של פרה אדומה כדי לעלות להר הבית ולזרות שם את אפרה. לא במקרה נתבקשו המאמינים היהודים שלא להקריב קורבנות לפני בוא המשיח. המשיח אמור ליצור מצב חדש: תחיית מתים ודברים משמחים לא פחות, ובמסגרת זאת יהיה אפשר להקים את בית המקדש ולהקריב בו צאן ובקר, אשר דמם יותז על קירות הבית. אבל בינתיים, עד שיבוא המשיח, אפשר להסתפק בתפילה, ובבית כנסת, שהוא "מקדש מעט".
חז"לינו לא היו אנשים ציניים: הם לא דחו את העלייה להר הבית מתוך הערכה שזהו ביטול סופי של האפשרות הזו. להפך, הם האמינו כי המשיח עשוי להופיע בכל רגע, ותמיד ידעו להסביר מדוע מעשינו גורמים לו להתעכב. הם הבינו שבנסיבות המציאותיות אין זה נכון לעלות להר הבית ואין זה הזמן להקריב קורבנות, ושיערו כי המשיח יאפשר לעשות זאת בלי לסכן את העושים במלאכה.
אני זוכר היטב את הנסיעה לירושלים, כשהיחידה שבה שירתי ירדה מן הגולן וביקרה בכותל. לא עלינו להר הבית, הן משום שכמה חיילים דתיים שהיו עימנו הסבירו לנו כי אסור, והן משום שלא כל כך התעניינו במסגדים שהיו שם. עבורנו היה הריגוש הגדול במפגש עם הכותל. האיסור על יהודים להתפלל בהר הבית התקבל, לאחר המלחמה, כמובן מאליו, ואיני זוכר שום סערה שהתעוררה על רקע זה. אין דבר הגיוני יותר מאשר לאפשר למוסלמים להיות אחראים לאל־אקצא ולישראל להיות אחראית לכותל המערבי, כשהאדוקים בכל צד אומרים לעצמם כי בבוא המשיח תהיה להם אחריות כוללת.
דוחקי הקץ, אלה שמוכנים להבעיר את האזור כולו כדי להוכיח בעלות על הר הבית, מנסים לכפות על הרוב הגדול מדיניות שאין הוא רוצה בה. אין שום צורך בריבונות מדינית על הר הבית. כל מה שיש להבטיח הוא שגם כאשר תחולק הריבונות במזרח ירושלים, יוכל כל אזרח ישראלי להגיע לכל מקום בעיר העתיקה, כולל להר הבית, כפי שלכל אזרח פלשתיני תינתן האפשרות להגיע לכל מקום הנמצא בריבונות ישראלית. הרצון לממש את הריבונות הישראלית על הר הבית הוא היאחזות בהחלטה מוטעית (שנעשתה על ידי ההנהגה הישראלית ברגעי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים) כדי להכניס את כולנו למלחמת קודש, שבה שום צד אינו מוכן לקחת שבויים. אסור לתת לכך יד.
