שניים רבים, השלישי לוקח?

בימים האחרונים, בייחוד לאחר פרסומה של התקפה אישית לא מנומסת ולא הגונה על רה"מ בעיתונות האמריקנית מפיהם של פקידים בכירים בוושינגטון, הידרדרו היחסים הפומביים בין ישראל לארה"ב לשפל המדרגה. זה הזמן להחזיר את הדברים לפרופורציה הנכונה עקב חריפות הדברים מהצד האמריקני.

מערכת היחסים עם ארה"ב, הגדולה והחשובה בבעלות הברית של ישראל, היא ייחודית. היחסים ידעו עליות ומורדות: כך למשל, ארה"ב לא עשתה מאומה כדי להשהות את השמדת היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה - אך תמכה בהקמתה של ישראל והיתה הראשונה להכיר בה; ארה"ב נמנעה מלסייע לישראל במלחמת העצמאות והטילה איסור על מכירת נשק למדינה הצעירה - אך מאז סוף שנות ה־60 היא ספקית הנשק הכמעט יחידה של מדינת ישראל.

בכל שנה האמריקנים מעניקים לישראל עבור המערכת הצבאית מתנה בסך כ־3.5 מיליארד דולר (שלושת רבעי מסכום זה מאפשר קנייה רק בארה"ב), וישראל עושה שימוש במתנה אמריקנית זאת כדי שצה"ל יתעצם ויוכל להתקיים ביום־יום. התרומה האמריקנית לביטחון ישראל אינה מסתכמת רק בכסף, האמריקנים מקיימים עם ישראל פרויקטים גדולים בתחום ההגנה נגד טילים. נוסף על כך, יש בין ישראל לארה"ב שיתוף פעולה מודיעיני ענף ביותר, שבו שתי הקהילות תורמות זו לזו, והחלפת הדעות בתחומים המקצועיים בין מפקדי הצבאות - צה"ל וצבא ארה"ב על מרכיביו השונים - פורה מאוד וחשובה לשני הצדדים. 

לארה"ב יש מחויבות ברורה, שבמסגרתה ישראל תשמור על יתרון איכותי בתחום הביטחוני, והאמריקנים משתדלים לעמוד במחויבות הזאת. גם על ישראל מוטלות מגבלות בתחום מכירות הנשק ויש מדינות חשובות בעולם, שלהן לא תמכור ישראל מערכות צבאיות מכל סוג שהוא.

לא לקבל כל דרישה

ארה"ב חשובה לישראל גם בתחום המדיני. ללא תמיכתה של אמריקה בישראל במערכות הבינלאומיות ובעיקר במועצת הביטחון, ישראל היתה במצב מאוד קשה, עד כדי חרם דיפלומטי וכלכלי. הסיוע המדיני האמריקני בולט בדברים מעשיים, כמו הכרה במגן דוד אדום כסמל מוכר בעולם, אבל גם במעשים כמו ביטול ההכרזה על "הציונות כגזענות" או בלימת העיסוק בגרעין הישראלי.

ארה"ב מבינה את חשיבותה של ישראל כמדינה הדמוקרטית היחידה באזור, מדינה יציבה שארה"ב יכולה לסמוך עליה בעת משבר ואפשר לשתף עימה פעולה ביום־יום בתחומי המודיעין והלחימה בטרור, באופן שתורם מאוד ליכולות של ארה"ב. שתי המדינות חולקות ערכים דומים ובשתיהן יש יחס אוהד של האדם הפשוט למדינה העמיתה.

האם בגלל התמיכה החשובה, עד כדי תלות, בתחומים מסוימים, ישראל חייבת לקבל כל דרישה של ארה"ב? ממש לא. אבל התעלמות בוטה מדרישות ארה"ב או פגיעה באישים אמריקנים בלשון לא דיפלומטית, וכן הערות מפי גורמים רשמיים בישראל על מדיניות ארה"ב ותפקודה - הן חסרות תועלת ומזיקות ליחסים בין שתי המדינות. יותר נימוס וניסוחים פחות בוטים, יועילו יותר לישראל. ההתנהגות ואופן הביטוי היהירים מצביעים על אי הבנה של ישראל את הנפש האמריקנית, ומובילים לפגיעה בכבוד ארה"ב ומנהיגיה. בה בעת גם ההתבטאות של מתדרכים בכירים בוושינגטון נגד בנימין נתניהו מצביעה על חוסר הבנה מוחלט של הרגישות הישראלית. מדובר בשתי אומות גאות שהעלבה הדדית אינה תורמת לשתיהן. התדרוך האחרון מוושיגטון היה, מבחינה זאת, שבירה של כל הגבולות הראויים. את המחלוקות יש לצמצם לדברים החשובים באמת לישראל. 

יש על מי לסמוך?

בעתיד הקרוב עומד לפתחי שתי המדינות נושא ההסכם בין איראן למעצמות בהובלת ארה"ב. האמריקנים הביאו את האיראנים לשולחן המשא ומתן, לאחר שהנהיגו משטר סנקציות חסרות תקדים, שאליו גייסו גם את האירופאים, שבין השאר חששו מתגובת ישראל אם לא ינקטו אמצעים חריפים נגד איראן. לעומת זאת, ליד שולחן המשא ומתן יצרו האמריקנים את הרושם כי הסכם חשוב להם יותר מאשר לאיראנים, וכי יעשו הכל כדי להימנע משימוש באופציה הצבאית (שבהוראת הנשיא הנוכחי קודמה עד לבלי הכר). יתר על כן, האיראנים הבינו את חולשת העמדה האמריקנית ובעקבות המעורבות האמריקנית נגד דאעש, הם אף חשים חזקים יותר. אשר יגורנו ועליו התריעה ישראל בפני האמריקנים אירע בפועל: תשומת הלב האמריקנית הוסחה בעקבות מתיחות אחרת - והאיראנים ניצלו זאת עד תום.

אם יושג הסכם, והסיכויים לכך גוברים ככל שארה"ב מעורבת יותר בעיראק ובסוריה ולכן מוכנה להקל את התנאים המוצעים לאיראן, צריך יהיה לבחון את פרטיו. יש לשפוט אותו על פי הקריטריון שקבע מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, באומרו: "הסכם רע גרוע מאשר ללא הסכם בכלל". 

הסכם רע יהיה מבחן אמיתי ליחסי שתי המדינות. במהלך המו"מ, גם כאשר פרטי הסדר הביניים עם איראן לא היו מקובלים על ישראל, היא הקפידה לא להפריע למו"מ. אבל אם יתברר שהסכם הקבע אינו מבטיח את המינימום ההכרחי לה, היא תהיה חייבת לחשב מחדש את דרכה. בעקבות זאת, יהיה לה אסור להיות מושפעת מהעובדה שידידתה הטובה ביותר חתומה על ההסכם עם איראן. אם יתברר סופית שאין על מי לסמוך בעניין החשוב ביותר לביטחונה ואף לקיומה - תהיה ישראל חייבת להתנהג בהתאם לכלל שקבע הנשיא אובאמה: "להגן על עצמה בעצמה", על מלוא המשמעויות העולות מכלל זה.

האתגר הגדול יהיה איך לנהל את המשבר הזה בפן של יחסי ישראל־ארה"ב, עד כמה לשתף את וושינגטון בהתלבטויות של ירושלים? במה לעדכן והיכן ומתי להפתיע? מה הכרחי לעשות, על אף חילוקי הדעות, ועל מה נכון לוותר בגלל חילוקי הדעות?

מדובר בשורה ארוכה של שאלות שיהיה נכון לדון בהן בכובד ראש אם יתברר שארה"ב אכן העמידה את ישראל בפני עובדה מוגמרת ומסוכנת בתחום הכי רגיש עבורה. אז יגיע הרגע שבו הסרת האיום תהיה חשובה יותר מכל דבר אחר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו