ירושלים היא עיר שאוחדה לה יחדיו, ומאז מתגוררים בה זה לצד זה יהודים, מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות. היא עיר שאין לה רק מעמד היסטורי כביר אלא גם מעמד פוליטי משלים. מבחינה רבה היא המיקרוקוסמוס של הקונפליקט הערבי־ישראלי, ועבורנו הישראלים היא סמל. לא פחות מכך. לפיכך יש לה חשיבות משמעותית במיוחד.
כמו בכל תקופת זמן מאז העלייה הציונית הראשונה, כך גם בשבועות האחרונים חלק לא מבוטל מתושבי העיר הערבים מתפרעים ומפרים את הסדר. אחרי ככלות הכל, הם מוסתים ומשחקים לידי המניפולציה של מנהיגיהם. גם הפעם, בדיוק כמו בעבר, הם יהיו אלה שישלמו את המחיר. הרכבת הקלה, זאת שנבנתה גם למענם ושהם משתמשים בה, נתונה למתקפות בלתי פוסקות. פיגוע הדריסה, שבו נרצחה התינוקת חיה זיסל בראון, הוא שיאם של האירועים הללו. לפיכך היה זה אך טבעי לשמוע כי הורים לתלמידים תל־אביבים וגורמים בעיריית תל אביב החליטו לבטל טיולים וסיורים לעיר הבירה שלנו.
ראוי להדגיש: קשה שלא להבין לליבם של הורי התלמידים. הם מפגינים דאגה ליקיריהם, ולא פחות מכך - מבקשים לקבל על כך אחריות. אך בניגוד לכך, ראוי לומר עם יד על הלב: מדובר בכניעה לטרור, ולעיתים נדמה כי נוצרה כאן בהלה שלא לצורך.
הירושלמים ממשיכים לחיות את חייהם. אתמול יצאה לדרך שנת הלימודים האקדמית החדשה עם אלפי סטודנטים (גם תל־אביבים). הם לומדים ועובדים, נוסעים בתחבורה הציבורית ואף יוצאים לבלות. למרות האירועים, השיגרה ממשיכה. אחד האירועים המפורסמים ביותר בתולדות העיר הוא שבעוד שכונת גילה הופגזה במהלך האינתיפאדה השנייה, רקדו ירושלמים בדיסקוטקים בתלפיות - השכונה שליד. כי כך אנחנו הירושלמים: למדנו לנצח בכל מצב.
המנטליות ותפיסת העולם של תושבי תל אביב וירושלים שונות בתכלית השינוי, אך באותה מידה יכולות שתיהן להיחשב כשני עוגנים של הישראליות המודרנית. למרות זאת, מבחינת לא מעט תל־אביבים נחשבת ירושלים כ"עיר מעבר להרי החושך". דווקא הפסקת הביקורים בירושלים יכולה להעמיק את הפער. מלבד זאת, כל ירושלמי יודע שירושלים לא בנויה רק מהמאבקים על קו התפר. אפשר לבקר בה באינספור אתרים הרחוקים ממוקדי מחלוקת. אפשר, למשל, להגיע לקבר "חללי נצר אחרון" - ניצולי שואה שהיו נצר אחרון למשפחתם ושנהרגו במלחמת העצמאות. או לבקר בהיכל הספר במוזיאון ישראל ולהכיר את המגילות הגנוזות. ואם תהיתם איך מתנהלת המדינה, אפשר לבקר גם בכנסת ובבית המשפט העליון.
היו מי שבעבר טיפחו לתל־אביבים תדמית של מנותקים ושל אנשים שמה שמעניין אותם בשעות מלחמה זה רק גבינות ויין. האירועים הביטחוניים, נתוני הגיוס לצה"ל וסיפורי גבורה שבהם מעורבים בני העיר העברית הראשונה מוכיחים כי הטענה הזאת לא נכונה לחלוטין.
כבר נאמר כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם. הדבר מקבל משנה תוקף אצל הירושלמים. עבורנו, דבריו של הסופר היידי אלחנן ליב לוינסקי, שלפיהם "ארץ ישראל בלי ירושלים כגוף בלי נשמה", שרירים וקיימים גם היום.
