הבעירה הנמשכת בירושלים וההתפתחות בפועל של אינתיפאדה שלישית בבירה הן תוצר מובהק של הכלת יתר, הנובעת מהנחה מוטעית שהדבר יביא לרגיעה או לשליטה בגובה הלהבות. התוצאה היא אובדן הרתעה והידרדרות. משטרת ירושלים אמנם ביצעה מעצרים המוניים והגישה מאות כתבי אישום, אבל דפוס פעולה זה הוא בעיקרו תגובתי ואינו מרתיע.
לעומת זאת, ניתן עד היום דגש חלש מדי לתחום המניעתי: לעיר לא הוקצו מספיק כוחות משטרה, ופעולתם הוגבלה בדרך כלל לשטח שמחוץ לשכונות הערביות, שרבות מהן הפכו לאקס־טריטוריה. המשטרה עצרה לרוב את הפורעים לאחר מעשה ולא לפניו. גם המודיעין, הצילומי והאנושי, פעל בעיקר לפענח אלימות שכבר יצאה לפועל.
בהר הבית נרשמה רמת הכלה גבוהה במיוחד. ההתחשבות ברגישות הירדנית וביחסים המיוחדים עם המלך היתה ועודה מוגזמת, ולא פעם משתקת. גם הדבקות בהחלטה שבכל מקרה לא פורצים למסגד אל־אקצא, שהפך למבצרם של הפורעים, היא גורפת מדי. דילול מורשי הכניסה המוסלמים התגלה אף הוא כבלתי מספק. מול מהומות בסדר גודל שכזה היה צריך לסגור את ההר לחלוטין (זמנית) גם בפני הצד הפורע - המוסלמי, ולא רק בפני הצד הנפגע - היהודי. הצתת תחנת המשטרה בהר הבית, למשל, היתה צריכה להיות קו אדום, שבעקבותיו גם הצד הישראלי "שובר כלים" ומשנה את כללי המשחק.
לבעירה בהר הבית יש השפעה רבה על אירועי האינתיפאדה בירושלים, רבה משהאיש ברחוב מדמיין. חלקם של פעילי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית הישראלית בבעירה הזאת רב. אם את "כך" ו"כהנא חי" הגדירו בעבר כארגוני טרור, אפשר למצוא כלים משפטיים לטפל גם בראאד סאלח ובפירומנים מציתי האש מבית מדרשו.
מעל הכל דרושה עתה הנחיה והתעקשות של קובעי המדיניות, ובראשם רה"מ והשר לביטחון הפנים, מול כוחות הביטחון להחזיר את הרגיעה לירושלים. מוקדי ההתפרעויות ידועים: הרכבת הקלה, עיסאוויה - הר הצופים, הר הזיתים, עיר דוד, שער שכם, נוף ציון, פסגת זאב, הגבעה הצרפתית, שמעון הצדיק וכמובן - הר הבית. זה עדיין תלוי בנו ובנחישותנו לשמור על ירושלים שלנו ולנהוג בה כבעל בית, תקיף ונדיב כאחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
