1. נדבר על פתרון. זאת הרי השאלה שהשמאל מטיח, שעה שטיעוניו מסתתמים: "מה הפתרון?" ובכן, אין פתרון. לפחות לא במובן שאליו מתכוונים השואלים. "פתרון" לקוח מתפיסה סיבתית ששורשיה נמצאים אולי 2,500 שנים אחורה, אצל אריסטו שהגדיר סיבתיות כתשובה לשאלה, מדוע דבר מסוים הוא כזה ולא אחר. נדמה לי שהיה זה דיוויד יוּם במאה ה־17 שהשתמש בסיבתיות במובנה המודרני, כקביעת עמדה ביחס לזמן, שלפיה כל שינוי גורר שינוי מאוחר הבא אחריו בזמן ומתחייב ממנו. נכון הוא שאנשי המערב חשבו (ועדיין חושבים) שאופן המחשבה שלהם אוניברסלי ומחייב את האנושות כולה, כולל הלוגיקה המסוימת שהזכרנו. האמת היא שסיבתיות היא אופן מחשבה מסוים בלבד. אנחנו חיים באזור שהוא ערש הציוויליזציה העולמית, יותר מ־5,000 שנות היסטוריה תרבותית משוקעות במזרח התיכון. באזור הזה לא לכל תופעה יש סיבה. כלומר, אפשר להצביע על סיבה, אבל אין זה אומר ב־ה־כ־ר־ח שהבנת הסיבה תפתור את הבעיה, או שמישהו יקבל זאת כסיבה. במזרח התיכון בעיות אינן נפתרות בהכרח במו"מ או באמצעים רציונליים; אפילו תפיסת הזמן אחרת: ברוב הפעמים, בעיות נפתרות עם הזמן, תלוי בעומק הבעיה.
2. מדוע לא ניכנס למו"מ, מה רע בדיאלוג? לא רע. הלוואי. מלכתחילה הוגדר תהליך השלום כמטרה משותפת לשני הצדדים. השלום כמין "אמת" שכולם חותרים אליה באמצעות דיאלוג. אב הטיפוס נמצא כנראה בדיאלוג האפלטוני. אבל המשתתפים בדיאלוג האפלטוני חלקו שפה דומה, תרבות ומערכת ערכים משותפות. שלא לדבר על נוכחותו של המורה (סוקרטס, במקרה האפלטוני) המקנה לתלמידיו שיטות למציאת האמת. גם בית המדרש היהודי על גלגוליו השונים איכלס מציאות דומה. השבוע נכחתי בכנס היסוד של פורום החכמים של הספרייה הלאומית. הדיונים המרתקים התנהלו על בסיס מצע תרבותי, ערכי וציוויליזטורי משותף, על אף היתכנות הבדלים קוטביים בין המשתתפים.
ההנחה שביסוד מה שמכונה "תהליך השלום" נמצאת שאיפה שווה לנו ולערבים הפלשתינים היא הונאה עצמית או שקר פוליטי על בסיס אידיאולוגי, במקרה הרע. ההנחה הזאת אינה מביאה בחשבון - ולעיתים קרובות מעלימה - את התרבות כרכיב מכריע בהגדרת העימות. שנים רבות העדפנו לא לשאול, מה מקומם של "דיאלוג" ו"פשרה" בתרבות המוסלמית שאיתה מתמודד המערב זה 1,400 שנה, וישראל במאה השנים האחרונות ביתר שאת.
הסכסוך בינינו לפלשתינים רחב יותר מסכסוך טריטוריאלי. "שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי", הדין מופיע במשנה מהמאה השנייה ומשקף תפיסה משפטית קדומה יותר: "יחלוקו". כך ראינו את ה"דיאלוג" בינינו לערביי האזור, עוד ב־1919 בהסכם בין פייסל לחיים ויצמן, דרך ועדת פיל ב־1937, עבור בהצעת החלוקה באו"ם ב־1947, וכלה בהסכמי אוסלו, ההתנתקות ב־2005, ההצעה המופקרת של רה"מ הקודם אהוד אולמרט, ועד לשיחות בשנה האחרונה.
בראיון לג'קסון דיהל (Diehl) מ"הוושינגטון פוסט" ב־2009, נשאל אבו מאזן מדוע סירב להצעת אהוד אולמרט והשיב: "הפער היה גדול מדי". הפער היה ביחס לעיקרון היחיד שאולמרט ביקש להתפשר עליו: דרישת השיבה. אולמרט הסכים להכיר ב"אחריות" ישראל לבעיית הפליטים ולשיבת עשרות אלפים ויותר לישראל; אבו מאזן לא הסכים. אפילו חלוקת ירושלים (העתיקה!) הציע אולמרט. והפלשתינים בשלהם. עד כה, מעולם לא שמענו הצעה רשמית(!) מלאה שהפלשתינים מוכנים לחתום עליה, ושלאחריה יכריזו על קץ הסכסוך. רק ישראל והאמריקנים נתבעים להגיש תוכניות.
בהרצאה בעזה לאתר פת"ח, אמר אבו מאזן ב־9 ביולי 2002: "ישראל עשתה את השגיאה הגדולה ביותר בתולדותיה כשחתמה על הסכם אוסלו. באוסלו לקחנו אדמה בלא תמורה, וסוגיות השלב הסופי נשארו פתוחות". דרישת השיבה אינה סוף פסוק. מה הגרעין הלאומי שסביבו התקבצו השבטים הערביים? נניח שמטרתם מדינה עצמאית, האין זה הגיוני להיטיב את מצבם, עד שתושג העצמאות? לוּ רצו הערבים הפלשתינים להטות לגמרי את דעת הקהל הישראלית לטובתם, היו הופכים את עזה אחרי ההתנתקות למדינה זעירה נורמטיבית, עם תרבות אזרחית, כלכלה ויחסי מסחר ושלום איתנו. אחרי ניסיון כזה מדינה פלשתינית עצמאית היתה עניין של קונצנזוס. מדוע זה לא קרה?
3. לא רק העשור האחרון, על ארבע מלחמותיו, אלא מאה השנים האחרונות לימדו, שבעומק ההתאגדות של ערביי האזור לא נמצאת שאיפה לאומית פוזיטיבית במובנה הרגיל, אלא שאיפה נגטיבית, לאיין את מדינת ישראל, ובמובנים היסטוריים: להילחם בשיבת ציון. הערבים הפלשתינים שימשו מאז ומתמיד נציגי העולם הערבי, ובעיקר העולם המוסלמי, המסרב לקבל את ישראל לחיק האזור כמדינה לגיטימית.
גם לנו נודע תפקיד, בטובתנו או שלא. לעיתים, אדם או אומה נמדדים ע"פ המבט ש"האַחֵר הרדיקלי" נותן בהם, או ע"פ הקול (הקריאה) שהם בורחים ממנו. כך רואה אותנו העולם המוסלמי לגווניו: מוצב קדמי של המערב, כלומר של ערכי הציוויליזציה המערבית שהתרבות היהודית עמוד מרכזי בה.
הזכרנו את המורה בדיאלוג האפלטוני, תפקיד שנועד לארה"ב במו"מ. ולא רק אצלנו, אלא בשלל העימותים הצבאיים והתרבותיים באזורנו. התהליך החל קודם, אבל בחמש השנים האחרונות האמריקנים בחרו במנהיג שהחליט להחזיר את ארצו לקונכייתה הישנה, המזכירה את מדיניות ארה"ב בין מלחמות העולם. התוצאה של רעיונות אובאמה היא התפרקות עולמית כללית. ההתפרקות המוסרית קשורה גם בכישלון להתמודד עם מנגנון התקינות הפוליטית שסירס את התודעה המערבית מלראות נכוחה את המציאות וקירב את המערב לעימות קשה ורחב הרבה יותר ממה שביקש למנוע במדיניותו הפייסנית.
גם פה, שורש הכישלון הוא ההונאה העצמית, כמו דובר בציוויליזציה אחת החולקת ערכים משותפים, ובעצם חמאס, דאעש, אל־קאעידה, איראן ומיליוני מוסלמים, הם רק יוצא דופן המעיד על הכלל השקט שמבקש להיטיב את חייו בעולם.
"אין פתרון" אין משמעותו קיבעון. המזרח התיכון שהכרנו מתפרק לנגד עינינו וחוזר אל מבנים חברתיים ותרבותיים קדומים. יש להיזהר מקפיצה לים סוער; לא רק סכנות אורבות בתהומותיו; הסערה עצמה מסוכנת. לא עלינו המלאכה לגמור, גם אם לא בני חורין אנו להיבטל הימנה. נותיר משהו לדורות הבאים.
מה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו