זהו, הלא ייאמן קרה. בסוף הוא הגיע. אני כמובן מדברת על היום הראשון שאחרי האיסרו חג של שמחת תורה, שמגיע אחרי יום כיפור שמגיע אחרי ראש השנה.
אחרי כמעט חודש של "איך זה שעדיין לא התחתנת?" (עם מי?! אני כבר שלושה שבועות תקועה עם דוד עמי בסוכה!), סוף סוף חוזרים לשיגרה. שום חג לא נראה באופק, ואל תגידו לי "תיכף ט"ו בשבט". לאכול פירות יבשים זה בריא, אבל זה לא ממש חג אם זה מגיע בלי חופשה מהעבודה. גם חנוכה לא עומד בקריטריונים, נהפוך הוא - אתה עובד פעמיים, לא רק במקום העבודה אלא גם אצל הילדים בהתרוצצויות בין פסטיגלים. אפילו פסח השנה לא נראה מזהיר במיוחד עם חג ראשון ושני שנופלים על שישי-שבת.
בכל ראש שנה, כמו רוב עם ישראל, אני פותחת את השנה בצורה אופטימית ומלאת תקווה ומבטיחה לעצמי שאחרי החגים אירשם למכון כושר, אעבור לדירה גדולה יותר, אחליף את הטוסטוס במכונית והשנה, לא משנה מה, אני מתחילה לחסוך לפנסיה. ואז מגיע אחרי החגים, קרי: אתמול, ואני מסתכלת על רשימת ההבטחות ואומרת לעצמי: העיקר הבריאות.
ובהחלט העיקר הבריאות. הנפשית. אז איך לעזאזל מתמודדים עכשיו עם השיגרה, עם הקילוגרמים העודפים (שלושה, יש מצב שגבהתי) ועם המעבר לשעון חורף, כי כאילו לא מספיק קשה לנו אז השמש שוקעת כבר בארבע. עצלנית, או שתבואי לעבודה מכל הלב או שאל תבואי בכלל.
אז בניגוד לכל בן אדם שני במדינה אני אמנם לא קואוצ'רית, אבל מאחוריי ניסיון של 30 שנה בדיכאון של אחרי החגים. במיוחד בשבילכם, הנה מה שאני עושה כדי לחזור למסלול.
דבר ראשון, אני מתייחסת לפרידה מהחגים כמו לקשר שהסתיים עם בחור ששבר לי את הלב. מבינה שהכל לטובה ונותנת ללב שלי זמן לעכל ולהתאושש. ואם נהיה פחות תיאטרליים, אני לוקחת את הזמן. יודעת שהשבוע הראשון אחרי החגים יהיה קשה ונותנת לקושי הרבה מקום, כלומר ממשיכה לאכול. וכעבור שבוע-שבועיים זה באמת בדרך כלל עובר.
דרך נוספת להתמודד עם החזרה לשיגרה היא לצ'פר את עצמנו במתנות קטנות בדרך הארוכה עד לחג הבא. להחליט, לדוגמה, שבינואר טסים לחופשת סקי (אם את אמנית, אז למכתש רמון). חופשה כזאת משאירה אותנו עם תקווה, והתקווה כידוע היא האויב מספר אחת של הייאוש.
אופציה שלישית היא להימנע מלצאת בהצהרות על שינוי כולל ומהותי באורח החיים, בנוסח "השנה אתפטר, אשאיר את בעלי והילדים בבית ואסע לטיול מסביב לעולם". עד היום, היחיד שעשה את זה הוא ז'ול וורן. במקום החלטות גדולות ומפחידות, תבחרו לשנות משהו אחד קטן. נניח, להירשם לחוג זומבה (לא אתם, גברים), לעבור דירה או "לשפץ" את קורות החיים. כבר הוכח ששינוי אחד קטן מוביל איתו שינוי נוסף, גדול יותר (למשל, בכל פעם שאני מושכת קצת כסף מהכספומט המינוס שלי גדל בהרבה).
ועכשיו, אם תסלחו לי, הלכתי לרבוץ על הספה, לבהות בגשם ולהזמין מגש פיצה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
