כל אסון שקורה למטיילים בחו"ל מרעיד שוב את הלב ומחזיר אותנו אל הימים שבהם חיפשנו את נדב שלנו. ושוב משפחות שכולות וחוט מקשר בין נווט בחופשה ונווטת צעירה כמוהו, שלקחו פסק זמן ויצאו לראות עולם. ועוד חוט שמחבר בין נדב אחד לנדב שני. והעצב הבלתי פוסק, והאובדן הנוראי הזה, כשבכלל לא היתה פרידה והכל קרה פתאום! הלב לא יכול להכיל... "אני יוצא לשנה להודו, למזרח, למונגוליה... לטייל, לחוות ולחזור. אכתוב ואצלם..." נפרדים בשדה התעופה - וזהו.
הוא כתב וצילם כמו שהבטיח. את הצילומים מצאה המשלחת שיצאה לחפש אותו מייד לאחר שניתק הקשר. "יוצא לטרק, אתקשר כשאחזור", כתב ולא התקשר. הלב משתולל מדאגה. מה עושים? למי פונים? מי יעזור? לילות ללא שינה, שאלות ללא תשובות. הפצנו תמונות בעזרת השגרירות בהודו. חברים אומרים שלא ייתכן שמשהו קרה כי המסלול כל כך מטויל. ולכן היתה תקווה ואמונה שאכן נמצא אותו.
נדב התכונן היטב למסע שלו. למד הודית, סימן מפות, שמע מחברים וטייל בשמחה גדולה. הצילומים שנמצאו בגסט האוס בתרמיל שלו היו עדים דוממים למסע הזה.
ונדב לא חזר. רק אחרי שנה וחצי נמצאו שרידיו במסלול המסע שלו. רק אז יכולנו ללוות אותו לקבורה בלי יכולת להיפרד, לחבק... עם האחים שלו והחברים שהתגייסו לעזרתנו. נותרנו יתומים. בחרנו לחזק אחד את השני - בחרנו בחיים למרות האובדן.
הקמנו גן לזיכרו של נדב - גן נדב - שמבטא את בחירתנו זאת. מתקני קינון לציפורים, עצים, פרחים, טרסות ושולחנות אבן מסותתים. מקום יפה וחי שאליו באים ילדים ואנשים, אנחנו והנכדים שלנו. והגן פורח ומחיה את נדב, שממשיך את חייו בינינו דרך הצילומים, המכתבים, השירים ששר וניגן עם חברים, החלומות והזיכרונות. וכך יהיה כל עוד נחיה.
הכותבים הם הוריו של נווט חיל האוויר רס"ן נדב מינצר ז"ל (26), שנהרג במהלך טיול בהודו ב־1997