במוצאי שמחת תורה, כמו במעבר חד כסכין, אומה שלמה התעטפה בעצב על לכתם לנצח של תמר אריאל, אגם לוריא ונדב שהם. במקום הקרוב ביותר לאלוהים על פני כדור הארץ, תחת מעטה שלג לבן, נקברו לעד חלומות, תקוות ושאיפות של צעירים, שרצו לכבוש את גג העולם. לתקוע דגל כחול־לבן בתוך תמונה מופלאה של פתיתי שלג הנערמים, על מה שהפכו להיות מצבות דוממות לזיו נעורים. הם כבר לא יוכלו לספר על החוויה הייחודית של טיפוס מפרך באוויר דליל, על העזרה והחברות הנדרשים כדי לעמוד במסע המתיש, על המראה המופלא שנגלה בינות המצוקים, על תחושת הניצחון של ההגעה לפיסגה ועל הנפת הידיים ברגע של גאווה אינסופית. יש ימים שבהם הירידה מההר קשה שבעתיים מהעלייה אליו, ירידה שיש בה יגון, מצוקה וכאב. פעם אחר פעם בנפאל, בפרו ובצ'ילה, איתני הטבע מזכירים לנו את חולשת האנוש מול הטבע הזועם.
לא הכרתי אישית את הנספים. בוודאי עוד נשמע ונקרא רבות על כישרונם, עוז רוחם וסגולותיהם המיוחדות ועל ההבטחות הגדולות שנמוגו ברגע. לא פעם מותו של אדם מעניק משמעות לחייו. תמונה כהבזק רגעי מותירה לדמיון להעריך את חדוות הנעורים, יפי המראה ואורות הנפש. בחייה הקצרים לא ראינו את פני תמר אריאל. הם הוסתרו וטושטשו בהיותה נווטת בחיל האוויר. אך אי אפשר לשכוח את מראה החצאית שלה על מגרש המסדרים בטקס סיום קורס טיס. חצאית שהפכה לדגל ולמופת עבור צעירות דתיות שגילו שגם מתוכן טובות יכולות ללכת לטיס. עוד שנים רבות יסופר על תמר שהיתה הנווטת הדתייה הראשונה, מקור גאווה לנשים בכלל ולבנות הציונות הדתית בפרט. הוכחה כי אין דבר העומד בפני הרצון והנחישות.
זאב ז'בוטינסקי במאמריו על האישה והאם העברייה טען כי דור של לוחמי חירות יכול לגדול אך ורק אצל אימהות שהן בנות מלכים. נשים המשוכנעות שיש להן תפקיד משמעותי בגאולת העם והארץ ומוכנות לשאת במסה התקומה. תמר שייכת לקבוצת נשים גדולה, חזקה ואצילית שבזכותן אנו מצליחים לממש את חירותנו במולדת, עם אימהות ובנות שכאלה אין כוח בעולם שיוכל להכניע את שבי ציון. תהי נשמתם של הנספים צרורה בצרור החיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו