1. משחק בין עודד קטש לדן שמיר הוא פוטנציאלית הזדמנות להשתלמות מאמנים תוך כדי תנועה, עם קרב טקטי של טיפולים בפיק אנד רול, חילופי הגנות, שמירות כפולות ושיטות התקפיות המנסים לשפר את הישן ולהביא טוויסטים חדשים.
כל אלה, חשובים ככל שיהיו, נתקלו בתהייה אם המחצית הראשונה אתמול היתה חלודת הכנה שטרם הוסרה או מנטליות קבוצתית קשוחה והגנתית של שתי הקבוצות, המקשות על היריבה ומתייחסות לאסתטיקה של המשחק כמילה גסה. קטש ושמיר יצטרכו עוד זמן כדי לראות לאן כל זה הולך, המחצית השנייה במשחק תיתן למאמן המנצח כיוון אופטימי.
2. היכולת של מאמן כמו קטש, פוינט גארד המרחף כפרפר בעברו, לכוון את שיווי המשקל של ההתקפה שלו אל עבר סנטר כמו יינסי גייטס היא מטלה מנטלית לא פשוטה, בניסיונו להשלים פערים של הניואנסים הקטנים הגורמים לאיש הגדול להיות שמח.
לכן נדמה שהמאמן זקוק לעוגן בעמדה מספר אחת, שאליו יוכל להזרים את איכות קבלת ההחלטות, ועד אז העמדה תתמלא ב־50 אחוז על ידי רביב לימונד, ב־30 על ידי יחזקאל סקוורר וב־20 של געגועים לקרלון בראון.
3. עוגן כזה נמצא אצל קאליף וייאט, הזר האילתי, וסביבו סובבים הלוויינים אפיק ניסים ואלישי כדיר. איזה כיף למאמן כששני החבר'ה האלה נמצאים בצד שלו.
כדיר הוא ציר הגנתי והתקפי, עם גוף על שחקנים בעמדה מספר 5 וסיומת טובה באזור הצבע. רק מתסכל לראות את המרחק העצום שנותנים לו כדי שיזרוק. הוא לא מאיים מהטווחים הבינוניים, שלא לדבר על הארוכים. לכן יש לנעול אותו באולם אחד עם ליאור אליהו, להביא לשם את דיוויד בלו ולא לפתוח אותו עד שילמדו בעל פה איך נראה כל סנטימטר מאחורי קשת השלוש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
