זהו. נגמרו משחקי ההכנה. אפשר להוציא את הקונוסים מהמגרש ולהתחיל לעשות מתיחות. גם יריבות האימון התפנו. עכשיו תביאו את מוקדמות היורו. אתם יודעים מה, בסדר, אפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה בשש נקודות משני משחקים. אבל לא פחות חשוב לזכור, להבין ולא לשכוח בחודש הקרוב גם את החצי השני. זה עם האוויר החם (או המאוד פושר בעניין שלנו).
המשחקים מול קפריסין ובעיקר אתמול נגד אנדורה היו לא יותר מאשר עוד חותמת למצב הכדורגל שלנו. בינוני, מדשדש.
כזה שלא מסוגל להרשים אפילו מול נבחרות מהדרג החמישי והשישי של אירופה. אפשר להגיד שבמבחן התוצאה עמדנו, אבל אני חושב שהיה זה אלי גוטמן שאמר שהדרך לא פחות חשובה. אז הדרך הנוכחית הספיקה לשני ניצחונות, אבל כשמעבר לפינה מחכות בוסניה וגם ווילס, פתאום גם פורמט 24 הנבחרות לא נראה מבטיח.
האופטימיים יכולים לסמן את טל בן חיים ועומר דמארי כשני הבאנקרים החדשים של הנבחרת, אבל חשוב לזכור מול מי הם עשו זאת. בן חיים יכול ללהטט גם מול לבלרי סקציית הכדורגל של אנדורה, אבל הוא עדיין לא התמודד מול הרמות הגבוהות באמת של הגנות שילמדו אותו ויתכוננו לקראתו.
לראשונה מאז מינויו, ראו בשני המשחקים האחרונים טביעת אצבע של מאמן על המשחק של נבחרת ישראל. ההרכב והמערך של גוטמן היו ברורים, ניצלו היטב את בן חיים ודמארי השתנו בהתאם לנסיבות (יריבה, מגרש וכו') ובתחום הזה אפשר לסמן וי. הבעיה, ממנה התחלנו, היא שזה לא מדד לשום דבר מול היריבות האמיתיות על הכרטיס ליורו.
מול בוסניה גוטמן לא יצטרך לחשוב איך הוא מתמודד עם לימה האגדי, אלא אם אחד אדין דזקו. ולאחר מכן בקרדיף יחכה לו הסילון גארת' בייל. בקיצור, זה עבד יפה מול חובבנים וסמי מקצוענים, מותר גם לגנוב דעת בחודש הקרוב ולנתח לפרטי פרטים איך עברנו את שתי מעצמות הכדורגל הללו, אבל בשורה התחתונה חשוב לזכור שאם לא נוציא לפחות 3 נק' משני המשחקים הבאים, אף אחד חוץ מעמוס לוזון לא יזכור את השלושער של עומר דמארי על פסגות אנדורה.
אה: כמו כן, גם אתמול, כמו מול קפריסין, איתי שכטר שוב היה החילוף הראשון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
