הריקודים בשמחת תורה והפולמוס הקבוע סביבם – הדרת נשים כן או לא – מחזירים אותי תמיד לגיל 3, כאשר קיבלתי "שדרוג" במעמדי הציבורי ועזבתי סופית את ה"פירסט קלאס" של בית הכנסת – עזרת הגברים.
אני זוכרת היטב את עזרת הגברים, אף על פי שעברו שנים רבות מאז. ראיתיה בגודל ובזווית טבעיים. מושבי עץ, ריפודי עור, שדה ראייה רחב ופתוח, גישה לספר התורה. זוכרת את ברק נעלי הלכה השחורות שלי עם המיית הטליתות סביב. את אמירת "אמן יהא שמיה רבא" הרועמת ולהט הפיוטים העתיקים.
בגיל 3 עברתי למחלקת התיירים - עזרת הנשים. זקנות המקום היו מוכנות להישבע כי בימים של ראות טובה הצליחו לראות את צבע השפם של החזן מבעד לחרכי העץ הקטנים של המחיצה. אבל בצוק העיתים נוסף עליהם וילון עבה, שבנות הבליעל התורניות היו מסיטות אותו מדי פעם בפעם ממקומו בשביל לקבל קצת אוויר בית כנסת אמיתי.
נשים פוקדות את בתי הכנסת מאז ומעולם. גם הן חפצות בתחושת היחד, בחיבור הרוחני בתצורה הקהילתית שלו. באווירה הזו, שמושכת רבים פנימה אל חיק היהדות. באותם עלי מרפא נגד תחושות הניכור, האינדיבידואליזם, תרבות הצריכה ושאר התחלואים העושים שמות בנפש המערבית.
יש רבים הטוענים כי רוחניות היא עניין פרטי של האדם מול בוראו. זו העבודה הסיזיפית של זיקוק המעשים, חשבון הנפש היומיומי, הרצון להיות טוב יותר. זו רוחניות במובנה הבסיסי, העצמי והאישי. דת מאורגנת וממוסדת מציעה שדרוג לרוחניות זו: מסגרת, קבוצת תמיכה, זהות, שותפות לכל אותן חוויות.
נשים יכולות למצוא את החיבור העצמי הרוחני שלהן באופן מיטבי, והן עושות זאת בהצלחה. בכל הנוגע לקולקטיב הדתי, לתחושת ההעצמה שהוא מביא עימו לרגש הרוחני, שמשם הן מסולקות ומודרות. וזה כבר לא עניין לפמיניסטיות זועמות. זה עניין שאמור להטריד את גם שומרי חומות הדת באשר הם.
חרכי ההצצה במחיצות, שהלכו וקטנו עם השנים, מספרים לנו את הסיפור כולו. קחו נא, נשים פותות, מפינוקיה הרוחניים של הדת - אך במנות קטנות ומדודות, מעט מכל דבר, שלא תשמינו. אתן תזכינה לראות קצת את צילו של ספר התורה משתקף על התקרה שלכן, אולי לשמוע ניגון רחוק של תפילה, אבל אל תשכחנה - אתן תיירות, מקומכן לא כאן.
המנהיגות ההלכתית עדיין לא קמה באומץ להודות שהשינוי העצום במעמד האישה, שהביאה המאה האחרונה, מחייב פתרון הרבה יותר יצירתי מאשר להציע לה: לימדי, השכילי, עיבדי, ואולי גם נהלי תאגידים - אך הכירי את מקומך.
מציאת הדרך לשיתוף הנשים בחוויה הדתית לסוגיה לא אמורה לאיים על מסגרת הדת, אלא לחזק אותה מבפנים. הצעד הראשון לכך הוא להכיר בקיומו של הצורך הזה, לכבד אותו, להוקיר אותו כביטוי עוצמתי של רוחניות יהודית מתחדשת. לא מעט חרדים כבר מאמינים בכך. הם משוחחים על כך בחדרי חדרים, וכמה מהם ישוחחו על כך לראשונה בפומבי - בפסטיבל "הקהל" המתקיים בחול המועד סוכות. אולי משם תתחיל המהפכה.
הכותבת היא אשת תקשורת וקולנוע חרדית