בימי החגים, כשנשב בסוכה ופת על שולחננו, נזכור את הרעבים. איזה רעבים? מה זאת אומרת. מהטלוויזיה. מהתורים הצובאים על שערי העמותות. "ילדים שנאלצים לגנוב אוכל מהסופרמרקט או לאכול לחמנייה בהיחבא בין המדפים המרוחקים", כתב גואל בנו ב"ידיעות אחרונות". בעלון פרסומת פנים מטושטשות וכותרת "ילדים רעבים לא צריכים להתבייש. אנחנו צריכים להתבייש". הנחליאלי מבשר את החגים ואת הקמפיינים.
אני חיה פה, בתוך עמי, לעיתים נוגעת בשוליים התחתונים שלו מקרוב. אני מכירה אישית משפחות שמקבלות סלי מזון. אני מבקרת בבתיהן של "משפחות רווחה". אני יודעת כמה קשה להן להגיד "לא" כשהילד מבקש אופניים. אני שומעת את האנחה שלהן כשצריך לגרד כסף מן הכלום כדי לחתן את הילד. אני יודעת כמה קשה להן לקנות להם סנדלים. אני לא מכירה רעבים.
מספר שיא של 521 המראות ונחיתות נרשם בנתב"ג ביום הראשון של תשע"ה. ביום אחד. 1.4 מיליון איש צפויים לעבור בנתב"ג בחגי תשרי עד סוף סוכות. בקיץ שעבר טסו 3 מיליון ישראלים לחו"ל (בקיץ האחרון, בגלל המלחמה, המספר ירד). פרופ' שלמה מעוז אומר שטיסה לחו"ל היא מוצר צריכה בסיסי. אלו אזרחיך ישראל. לפעמים מתפתלים ומסבירים שהעניים החדשים הם אלו שכן יכולים לקנות טאבלט, אבל לא יכולים לשלוח את הילד לחוג. אלו בעיות של חינוך ושל סדרי עדיפויות. השאלה היא אם במדינת הטסים והטסות יש רעבים.
אין מי שמכיר טוב יותר את הפיות הרעבים מעו"ד גיל־עד חריש. טייקון רווחה. הוא המייסד והיו"ר הפעיל של עמותת "לשובע", העמותה הוותיקה ביותר בתחום המזון לנזקקים. 29 שנים שהוא מפעיל בתי תמחוי. לאחרונה סגרו הוא ואשתו את משרד עורכי הדין המשגשג שלהם ועברו להשקיע את כל זמנם בעמותה. שאלתי אותו לגבי שיעור העניים האמיתיים, אלו שלא יכולים לקנות שמן וביצים. הדברים הנחרצים שלו הפתיעו גם אותי.
"רעבים? זה גימיק שקרי. גניבת דעת קהל לטובת מטרות פוליטיות וסקטוריאליות. יכול להיות ילד רעב פה ושם, אבל זה בגלל בעיה של תפקוד הורי: אבא שמבזבז מיליון שקלים על סמים ושתייה, ולא על לחם לילד. יש אלימים, שיכורים, חולי רוח. אין אנשים שהגיעו לפת לחם מילולית. לא כתופעה. בבתי התמחוי יש אומללים ונרקומנים שנעזרים בציבור ומקבלים גם קיצבה יפה של לפחות 1,500 שקלים כהבטחת הכנסה. אני פוגש אותם. חלק גדול מהם - אם יעשו סדר עדיפויות נכון בחייהם - יגלו שוויסקי ומרלבורו לא יכולים להיות קודמים לאוכל".
חריש היה חבר בוועדה לגיבוש כללי אתיקה לעמותות המזון בראשות השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה, שהגישה את מסקנותיה לשר הרווחה בשבוע שעבר. בין היתר קרא הדו"ח לעמותות להימנע מפרסומי כזב. עכשיו הוא מחזיק ביד את הפרסום של אחת העמותות הגדולות: "קחי אמא, אני לא רעב, תאכלי את", "גם בחג הזה, כל ילד שלישי בישראל רעב", "880 אלף ילדים רעבים בישראל מתבגרים מהר מדי". חריש אומר שהמלך הוא עירום.
"במסגרת הוועדה ביקרנו בעמותות. אתה רואה בית תמחוי בבני ברק, שמבקרים בו כמה מאות איש ביום, כל אחד מהם ראוי עד מאוד לסיוע, אבל זה רק חלון הראווה. אותה עמותה מחלקת אלפי קרטונים לאנשים הביתה. ושם אלו לא נזקקים. הם גם לא רשומים ברווחה. יש בעיה של חוסר ביטחון תזונתי של אוכלוסייה גדולה: אנשים שאוכלים ג'אנק ולא מוצרים מזינים. זו בעיה, והיא קיימת גם במשפחות ששני ההורים עובדים. אבל אנשים שיודעים לתכנן את חייהם לא מגיעים למצב שהם עומדים בתור לקבל תפוחי אדמה".
לפני כמה שנים ערך ארגון "לתת" מיצג מחאה של בובות קרטון בכיכר רבין תחת הכותרת "מיליון אנשים רעבים בשקט". "בעקבות הקמפיין ניתקתי איתם קשר", אומר חריש. "הייתי ביריבות קשה איתם. היום אנחנו בקשרים טובים, אבל אם אשמע שהם משתמשים במונח 'רעב' על הטיותיו, אשוב ואנתק איתם קשר".
בשנת 1990, כשהקים את "לשובע", היתה זו העמותה היחידה המחלקת מזון. היום יש יותר מ־200 עמותות בתחום בתי התמחוי. "מה קרה בשנים האלה? מצבנו הרי לא החמיר. כולם גילו את הפוטנציאל של התרומות. וכדי לרגש את התורם מדברים על הבטן הרעבה, על ילדים רעבים, תיכף יעברו ל'נמקים ברעב', 'גוועים ברעב'. הכל למען השגת תקציבים. בצד השני נוצרה זילות. 'כשנותנים לך תיקח'. נגישות יתר לחלוקת מזון מעודדת תלות במקום עזרה עצמית. היא גם פוגעת ללא בסיס בתדמית של מדינת ישראל".
הוא מצביע על הגורמים שנהנים מהתפחת הבטן הרעבה של אותו ילד גנרי, המצולם בשחור־לבן: "פוליטיקאים, שזיהו שהאג'נדה החברתית היא תג חשוב בקידום; העמותות, שמשתמשות ברעב לצורך גיוס כספים; וכלי התקשורת, שצמאים לסיפורים האלה. הרעב קיים בכותרות, כי יש רעב לכותרות. מראים מקרר ריק, דוגמה קיצונית, ומציגים את זה כמכת מדינה. אדם שמחטט בפח אשפה זו סנסציה. השאלה היא אם הוא מייצג תופעה. בשוליים תמיד יש תופעות מוזרות וקשות. זה מוכפל פי אלף בתקשורת. תוסיפי את הנטייה להעצים את דיבת הארץ וקיבלת דרמה".
אין רעבים. מה לגבי עניים? "מחצית מהעניים בישראל הם עניים מדומים. קו העוני הוא מדד טוב להבנת מגמות, אבל לא מייצג ערך מוחלט אלא יחסי. אם מחר תהיה פריחה בהיי־טק והרבה אנשים יעשו אקזיט, השכר הממוצע יעלה ויותר אנשים יהפכו לעניים בן־ליל. מחצית מתקציבי הרווחה מגיעים לאנשים שלא מגיע להם גרוש אחד: העובדים בשחור. לא צריך להגיד מאילו מגזרים. שיעור העניים באותם מגזרים הוא פי 3-2 מהשיעור של אותו מגזר באוכלוסייה".
אני עוצרת את הראיון איתו כדי להציץ שוב בפלא שמסתתר בין טבלאות הלמ"ס: יש סקר הכנסות ויש סקר הוצאות, ומתברר שאותו עשירון תחתון מוציא יותר מפי 2 ממה שהוא מכניס. זה הרי לא אפשרי. ההסבר היחיד הוא מסירת נתונים כוזבים על ההכנסות. התמונה הקרובה יותר לאמת תתקבל אם יבחנו את ההוצאות למשק בית ולא את ההכנסות (הפיקטיביות).
"הכלכלה השחורה משתלמת מאוד", מהנהן חריש. "מעריכים ש־40% ממקבלי קצבאות העוני של הביטוח הלאומי הם אנשים שהכנסתם אינה מדווחת. הם יקבלו קצבאות, הנחות, פטורים, תמיכות וארגזי מזון. אותם אנשים גוזלים את תקציבי הרווחה מהעני האמיתי. המבחן לסיוע צריך להיות מיצוי יכולת ההשתכרות ולא הכנסות".
תסכים איתי שבוודאי יש עוני אמיתי, גם במדינת נתב"ג.
"ודאי שיש. עני אמיתי הוא אדם שעובד בשכר מינימום ומחזיק בית עם ילדים למשל. שכר מינימום הוא עבדות מודרנית. קשישים ומוגבלים יכולים להגיע לעוני ממשי. מתוך כחצי מיליון איש בשנה המקבלים סיוע בתחום המזון, 5% מקבלים את מזונם בבית תמחוי. הם הנזקקים בדרגת המצוקה הקשה ביותר. כל היתר מקבלים ארגזים עד פתח הבית, ורק חלק קטן מהם זכאי באמת ובתמים לסיוע הזה".
ביקשת בעבר שלא להגדיל את התמיכה הממשלתית לעמותות המחלקות מזון. אתם גם מסרבים להשתתף בקמפיינים ובאירועי התרמה.
"אנחנו לא מטרידים את הציבור בגימיקים. 'לשובע' מגייסת מיליון שקלים בכל חודש מתרומות, בלי אירועים נוצצים, בלי זמרים, בלי עמלות. כשעורכים אירוע התרמה השורה התחתונה הולכת על הוצאות הכרחיות. אפשר להימנע מזה".
¬ ¬ ¬
מדינת ישראל אינה מדינת רווחה, אבל הסיוע שהמדינה מעניקה לאוכלוסייה הנזקקת "קונה" לחם וחלב: העמותות נתמכות בידי המדינה, בין היתר באמצעות כספי האפוטרופוס הכללי; משרד הרווחה מחלק כרטיסים מגנטיים לרכישת מזון פעמיים בשנה; המדינה מפקחת על מחירי מוצרי היסוד; תלמידים בפריפריה זוכים לארוחות חמות.
והמקרר הריק בטלוויזיה - הוא כאן כבר שלושים שנה. תצלום של ילד המכסה את עיניו בכפות הידיים ובתחתית הידיעה ("בלי הסיוע מהעמותה היינו ברחוב") מספר הטלפון לתרומות. תעשייה שלמה. וזה לא מקרי שהכותבים על הרעב הם תמיד משמאל. לא שמאל כלכלי דווקא, אלא מדיני. אלה שמשננים לנו בוקר וערב כמה רע פה, וכמה רע ימשיך להיות.
גם הביטוח הלאומי עושה סיבוב, כשהוא מדבר על "אי ביטחון תזונתי" לפי דיווח עצמי של נשאלים בסקר. השאלות על רזרבות העתק במרתפי המוסד הזה לא נשאלות כשיש תחושה תכופה של מחסור אקוטי בלחם.
אני מכירה זוג נשוי שלפי משכורותיהם הם משתייכים לעשירון העליון. ההורים של שניהם משתייכים לעשירון התחתון. איך הם עשו את זה? ביוזמה, בכישרון, באמונה בעצמם. הם לא חיכו ליד נעלמה שתציל אותם מהשלב הנמוך בסולם, אלא טיפסו עליו בחריצות. בחברה שבה אין רעבים מה שחשוב הוא רמת המוביליות החברתית - יכולת הפרט לשפר את חייו. בעשירונים התחתונים המוביליות בישראל גבוהה יותר מבאירופה: האדם בישראל שווה לפי כישוריו, לא לפי המקום שבו נולד; כמעט כל ההזדמנויות פתוחות לפניך. דווקא בעשירונים העליונים המוביליות נמוכה. עובדי הקרטלים, הנמלים, החברות הממשלתיות, הזכאים לרנטה ולקביעות - מורמים מעם, בלתי ניתנים לפיטורים.
יש עניים אמיתיים, וצריך לטפל בהם, אבל אין צורך במשחקי הרעב. כשם שארגוני "זכויות אדם" מנגחים את ישראל מבחוץ ומנהלים נגדה מלחמה, כך עמותות המזון מנהלות מלחמה פנימית. לטובת יחסי הציבור שלהן הן גורמות לאזרחי ישראל להאמין שהגיהינום הוא כאן. אבל ישראל היא אחד המקומות הטובים בעולם לחיות בו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
