השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "האזינו". זאת השבת הראשונה של שנת תשע"ה ובאופן טבעי מתלווה אליה חגיגיות רבה. הימים הללו מכונים בשם עשרת ימי תשובה, ולכן יש המכנים את השבת בשם "שבת תשובה". אחרים קוראים לה "שבת שובה" על שום ההפטרה בנביא הנקראת מייד לאחר קריאת התורה ובה יקראו את הפסוק "שובה ישראל עד השם אלוקיך כי כשלת בעווניך".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הנושא המרכזי בפרשה הוא סקירה היסטורית בצורה של שיר המתארת את כל שעבר העולם מאז בריאתו, ובייחוד מה שעבר העם היהודי מאז יציאת מצרים והעתיד לקרות לו בעתיד, אם יסטה מדרך הישר.
הפסוק הראשון בפרשה מושך את תשומת ליבנו בשל האופי החריג שלו: "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". משה פונה אל השמיים והארץ ולא אל בני האדם או אל קהל ישראל. מאליה נשאלת השאלה וכי שמיים וארץ הם בני הקשבה, הלוא הם דוממים ומה טעם יש לפנות אל ישויות אלו? האם לא עדיף לפנות שוב אל בני האדם שהם בעלי היכולת להאזין?
הפרשנים ניסו להבין את פשר הקריאה המוזרה הזו. רבי סעדיה גאון פירש כי הכוונה היא לאנשי השמיים ואנשי הארץ, היינו משה פונה למלאכים ולבני האדם.
אז למה בעצם תופסים את השמיים והארץ כישויות מקשיבות ומאזינות?
יש שראו בפנייה לשמיים ולארץ חיפוש אחרי עדים נצחיים שישרדו גם אחרי שבני האדם ילכו לעולמם והם יבואו ויעידו כיצד משה הציג את אזהרותיו. דא עקא כיצד יוכלו השמיים והארץ לדבר בעתיד? האם אלוקים יפתח את פיהם?
בשל קושי זה היו שאמרו כי עדותם תבוא לידי ביטוי בכך שייתנו יבולם ויורידו גשמים בעת שהעם יתנהג כראוי ולא יעשו כן כשהעם יסטה מדרך הישר.
אנחנו מבינים כי מדובר בסוג של האנשה של השמיים והארץ, אבל מהי מטרתה? מדוע נבחרו הם כדי לבטא את רעיון הברית בין העם ואלוקיו? צירוף המילים שמיים וארץ מזכיר לנו אסוציאטיבית את הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". חכמינו הרבו לתהות על מטרת הבריאה ודרשו את הפסוק הבא: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי".
כשמשה מבקש לצרוב בתודעת האומה את מהות הקשר בין העם היהודי לאלוקיו הוא הולך אחורנית עד לתחילת המקרא. העולם חותר למשמעות, אפשר לעבור לידו בלי לגעת בסודותיו ובמהותו, אבל אפשר גם להיכנס פנימה ולטעום. לצורך כך יש צורך בהאזנה. העולם צריך להקשיב לנשמתו, וכך גם אנו בני האדם נקראים להקשיב לקולות הפנימיים המפעמים בנו.
חג ראש השנה הוא יום בריאת האדם לפי המסורת היהודית. רבים יבואו לבתי הכנסת להיות שותפים למצוות השופר. התוקע יברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר" ולא לתקוע בשופר. מתברר כי ביום המיוחד הזה חפצה התורה לא במילותיו של האדם אלא בהקשבתו.
לכאורה, זה מנוגד לאווירת הימים הללו שבהם אנו מרבים בתפילות ובאמירת סליחות. נראה שכל אלו נועדו לשמש כלי עזר ליצור בנו את ההאזנה למתחולל סביבנו.
הנביא אומר "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", השופר של פעם הוא צפירת האזעקה של ימינו. אחרי קיץ מלא ב"צבעים אדומים" אנו יודעים היטב מהי משמעותה של הקשבה. להקשיב לכאבן של משפחות ששילמו את היקר מכל למען קיומנו כאן.
ללמוד להקשיב לקולו של מי שבסביבתנו ומתקשה להשמיע את רצונותיו - זוהי מגמת ההקשבה לשופר. זוהי כנראה גם מהות המילים של משה, "האזינו השמיים ואדברה". הגדולה היא להקשיב לעולם שבתוכו אנו פועלים, לנסות להטות אוזן למשמעות הקיום בעולמנו - משחר בריאתו ועד לאחרית ימיו - ולפעול בהתאם. זו הזדמנות נהדרת לברך את קהל הקוראים בשנה טובה של הקשבה איש לרעהו, האזנה בונה וחיים טובים.
