השבת, האחרונה בשנת תשע"ד, נקרא בבתי הכנסת בפרשות "ניצבים", "וילך". חיבור פרשות נעשה בדרך כלל בשל סיבות טכניות. ואכן, הלוח העברי חייב לחבר את הפרשות.
עיון מעמיק יגלה כי הקשר בין הפרשות עמוק הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון. משה נמצא בערוב ימיו ומבקש להספיק להעביר את המסרים החיוניים להמשך קיומנו כאומה. אחד הנושאים המעסיקים את החברה האנושית משחר קיומה הוא מידת המעורבות או האחריות שלה בסוגיות אישיות ופרטיות.
כולנו אוהבים לומר את הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה". הוא מיטיב לבטא את הסולידריות שאנו חשים ולעיתים מצפים שקבוצות שונות יחושו כלפינו. עם זאת, רבים מאיתנו אוהבים להשתמש בביטוי "איש באמונתו יחיה" (שהוא שיבוש של הפסוק בספר חבקוק "וצדיק באמונתו יחיה").
כשאומרים זאת מתכוונים שכל אחד יניח לחברו לנהוג לפי אמונותיו, כפי שהוא רוצה ובלי להפריעו. אלא שכאן מתחילה הבעיה. ברור לכל שלא נאפשר לאדם החפץ לרצוח או לגנוב לעשות זאת כיוון שהוא פוגע באחרים. אבל מה נאמר במקום שבו האדם מבקש לחלל שבת או לעבוד עבודת אלילים?
מצד אחד, קיים הרצון להניח לכל אחד לחיות לפי אמונתו.מאידך, הערבות ההדדית ותחושת האחריות כלפי האחר מחייבות לנקוט עמדה. אם נרצה, זאת תמצית השיח או המאבק בין העולם הדתי והעולם שאינו דתי מאז הקמת המדינה: קבוצה אחת אומרת חיה ותן לחיות, והשנייה אומרת מכיוון שאנחנו ערבים ואחראים לך, אנחנו חייבים למנוע זאת ממש כמו גניבה או פשעים אחרים.
הפרשה מציעה סוג של פתרון לדילמה הזו. משה מתאר את הברית שהעם כורת עם האלוקים ערב הכניסה לארץ. ברית זו מקיפה נשים, זקנים וטף - מחוטב עצים עד שואב מים, אליטות ואנשים פשוטים. אבל משה מודע לכך שיקומו אנשים ויאמרו שהם לא רוצים בברית הזאת, ומבטיח כי הם ותומכיהם ייענשו.
אלא שכאן הוא מעורר את השאלה מה תהיה האחריות של מי שסבבו אותם ולא מנעום מעשות כן. אומר הפסוק, "הנסתרות להשם אלוקינו והנגלות לנו ולבננו עד עולם". המתבונן בפסוקים ישים לב לתופעה מוזרה - קובץ של נקודות המתנוסס על אותיות המילים לנו ולבננו.
מבארים חכמינו, "אם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, והלוא אין אדם יודע טמונותיו של חברו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלוהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים".
במילים אחרות, הציבור אחראי לפרהסיה, הוא אינו צריך לשאול את עצמו מה עושה האחר בחדרו הפרטי. אין אנו מבקשים לייצר משטרת מחשבות ודעות, אבל חכמינו ממשיכים ואומרים "נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקיבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה".
גם על הגלוי אנחנו הופכים להיות ערבים רק מרגע שקיבלנו עלינו את השבועה והפכנו להיות ערבים זה לזה. הכניסה לארץ והמחויבות לתכנים המשותפים הופכות אותנו לערבים זה לזה.
בגלות לא היתה מציאות כזו ולכן לא היינו ערבים. זה לא יתרחש אוטומטית גם עם הכניסה לארץ, אלא אם תהיה הכרה במגמה המשותפת ולא פחות בהכרה שאכן אנחנו חפצים להיות ערבים זה לזה.
אפשר לבקש מעורבות במקום שבו האחר מרגיש אחריות כלפי ידידו, ולא כאשר הוא מרגיש שהזולת חפץ בכוח ובשליטה. במקום הכוח והשליטה ייווצרו הניכור והריחוק שהם ההפך מערבות.
במקום האחווה תיווצר הערבות. ואכן בפרשה השנייה מצווה משה על העם להקהיל אחת לשבע שנים את העם כולו לטקס מחודש, שבו הכל מכירים כי התורה וערכיה הם נחלת האומה כולה. ניצבים ועומדים יחד בברית וצועדים יחד אל העתיד. שבת שלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו