רחוב יפו בירושלים הפך מברווזון מעושן־פיח לברבור יפהפה. רכבת חשמלית חרישית, רחוב רחב ונקי, בתי קפה וחנויות אופנה. השלטים באנגלית. הריח של לונדון. הכל עטור יופי. אם תלך 300 צעדים מהיופי השלו הזה - ירצחו אותך. תמשיך תחנה אחת קדימה ברכבת הקלה, ירגמו אותך באבנים. מהומות תקופת האבן והאש בבירה מאיימות על הלב הפועם של העיר, ולסמנטיקה יש חלק בתגובה שלנו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כמה קל לספר על האינתיפאדה בירושלים כ"מהומות במזרח העיר". נשמע רחוק. בחירת מילים. פסגת זאב, שאליה יורים אש חיה וירי זיקוקים, היא לא מזרח העיר אלא שכונת ענק (42 אלף תושבים) שנמצאת בכלל בצפון הבירה. בית חנינא, שבה נפצעים יהודים מדי יום ביומו, אינה כפר פלשתיני אלא שכונה בשטח השיפוט של ירושלים. שייח' ג'ראח, זירת תעופת בקבוקי תבערה, לא נמצאת ב"גדה" אלא בין המטה הארצי של המשטרה לבין משרדי המשפטים, השיכון והמדע. דקה ממוקד ההפגנות בשייח' ג'ראח נמצאת ספרייה עירונית. בעברית.
לשועפט אסור ליהודים להיכנס כי הסלעים שם לא מצייתים לחוק הכבידה של ניוטון. כשמדווחים (אם מדווחים) כדאי לדייק: שועפט הוא לא מחנה פליטים אלא שכונת וילות שממוקמת בין נווה יעקב לרמת אשכול. עיסאוויה, שבגבולה נמצאת תחנת הדלק שהוצתה ונבזזה לפני שבועיים, היא הר הצופים. ליד תחנת הדלק השרופה - בית ספר תיכון. עברי. 40 מטרים ממנה - מעונות האוניברסיטה העברית. זרוק חרצן של אפרסק והגעת ל"מיסטר זול" הגבעה הצרפתית. הרי החושך הם בקווקז. המהומות האלימות הן בירושלים.
• • •
למה אנחנו מדברים כל כך הרבה? כי זה מה שהופך אותנו לאנושיים. בריאת האדם בספר בראשית משלבת חומר ורוח במופע אקזוטי. ולבסוף: וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. אונקלוס, גוגל־טרנסלייט של התורה, תירגם: ויהי האדם לרוח ממללא. רוח מדברת. רש"י מבהיר שכל בעלי החיים נבראו, אך באדם "נתווסף דעה ודיבור". הדיבור הוא סימן החיים. אות לאנושיות. לא צריך להפריז בערכן של מילים - אנחנו מכירים אנשים שכוחם במילים גדול ובמעשה דל - אבל מילה יכולה לחרוץ גבול.
ביום ראשון השבוע נסעו שני זוגות חברים בגליל. בירידות מהיישוב לבון שבגוש שגב לכיוון כרמיאל הם הותקפו בידי ערבים שהשליכו לעברם אבנים וחפצים מתוך מכונית נוסעת. המכונית הערבית אף התנגשה בהם בעוצמה מאחור, והמשיכה לרדוף אחריהם גם לאחר שהגלגל הקדמי של מכוניתם התפוצץ. ארבעת יושבי הרכב המותקף היו חירשים, שהזעיקו את המשטרה באמצעות מסרונים. משום מה מסרבת משטרת ישראל להגדיר את התקיפה הזאת כלאומנית. שימו לב לניסוח המשטרתי המדויק: "התוקף היה תחת השפעת אלכוהול". הגדרות משרטטות מציאות.
חצי שנה אחורה: נופשים מהרצליה שסיירו באתר שיירת יחיעם חטפו אבנים מצעירי הכפר שייח' דנון. אחד המטיילים נפגע בראשו והובהל לבית חולים. במשטרה הבהירו כי הם לא רואים בתקיפה אירוע לאומני. קיראו את המילים שבחרה המשטרה: "מעשה קונדס של בני נוער". אגב, מעניין שכשערבים טוענים שיהודים פגעו ברכושם מדובר אוטומטית ב"תג מחיר", והמדינה משלמת להם פיצויים בלי שיהוי. ה"טרור" היהודי לא זקוק להוכחות; הטרור האיסלאמי מסתמן (פרדוקסלית) כבעיית אלכוהול.
כאן אנחנו מגיעים למחלוקת נוספת שקשורה בהגדרות. ביהודה ושומרון, המערב הפרוע בכל הנוגע לכבישים (לא נדיר לראות רכב שנוסע בנתיב שלך בכיוון ההפוך, או מכונית ללא לוחית רישוי), פועלות חוליות פלשתיניות שגונבות מכוניות נוסעות. איך גונבים רכב בעודו נוסע? חוסמים את הכביש, מוציאים את הנהג בכוח, ויאללה יש מזדה. לחלופין מתנגשים בו, גורמים לו לעצור, שולפים את הנהג מכיסאו, ובורחים. מדובר בפלשתינים חמושים. אני מכירה אישית חמישה מקרים שונים כאלה, כולם מהשנתיים האחרונות. התוצאה: נהג המום וחבול, בכביש חשוך בשטחים, בלי סלולרי ובלי רכב. התוצאה הקשה יותר, שקרתה כמה פעמים, היא שברכב הנשדד נשאר עניין פעוט: בן משפחה.
אייל וזיו ראובני, תושבי דולב, מפעילים משפחתון מקלט לנערות במצוקה. הם אנשי חינוך נפלאים. בחנוכה, בדרך הביתה, נסעה זיו עם בתם נועה, בת שנה וחודשיים. מרחק קצר משער היישוב היא הותקפה בידי חוליה כזאת, שהתנגשה בה מאחור וגנבה את הרכב - כשנועה יושבת בתוכו. זיו ניסתה להיתלות על הדלת האחורית, אבל לשווא. היא נותרה על הכביש, צורחת ומזיעה מאימה, כשהרכב ובו בתה התינוקת מתרחק לתוך הכפר הפלשתיני הסמוך. זה הסתיים בשלום. האב וכוחות הביטחון הצליחו לאתר את הרכב, מונע, בתוככי הכפר. נועה ישנה בכיסא הבטיחות שלה בשלווה.
מאז המקרה זיו לא מסכימה לנסוע לבד. בעלה קנה אקדח. בנסיעות היא מחזיקה אלה ביד. הם התקינו סורגים בבית. הצלקת הנפשית זהה לאירוע לאומני. מניעי החוליה לאומניים (הנתון על שוד של מכוניות פלשתיניות בדרך הזאת: אפס). מדינת ישראל - ניחשתם לבד - מגדירה אותו כפלילי. השיטה נמשכת. בבקעת הירדן נחטף רכב עם אישה בתוכו. ממש השבוע נחטף בקרני שומרון רכב ובו ילד בן ארבע, שאביו עצר בתחנת דלק כדי למלא אוויר בגלגלים. הגנבים צעקו לאב שאם ינסה לרדוף אחריהם, הם יפגעו בילד. גם המקרה הזה נגמר בטוב, תודה לאל. אבל המדינה מתנערת. ביטוח לאומי חוסך.
העניין המטריד הוא לא מדוע זיו אינה זכאית לסיוע נפשי כמי שנפגעה בפיגוע לאומני, אלא העובדה שהרשויות לא מנסות לתפוס את החוליה. בזמן שנועה הקטנה הוחזקה בידי החוטפים הפלשתינים, מערכת הביטחון כולה היתה מעורבת בחילוצה: ממפקד המחוז במשטרה דרך מפקד האוגדה ועד השב"כ. כשהילדה שבה לזרועות הוריה, זה התגמד למדור הפלילי. "הצלחנו להשיג את הטלפון הנייד של הגנבים, יש לנו סרטי מצלמות אבטחה שבהם רואים אותם, אפשר להגיע אליהם", אומר אייל בתסכול, "אבל לא נעשה שום מאמץ כדי ללכוד אותם. אם האירוע היה מוגדר כפח"ע, המודיעין והצבא היו תופסים אותם בתוך שעתיים". במצב הנוכחי הם ממשיכים להסתובב. אפשר להניח שזו החוליה שחטפה את הרכב עם בן הארבע, ותשדוד עוד מכוניות בדרכים. הכל עניין של הגדרות: כשאירוע כזה יסתיים חלילה ברציחת ילד, הפלילי ייצבע מייד כלאומני. בינתיים מחכים לאסון.
• • •
פקיחת העיניים הפתאומית של העולם הנאור לנוכח האיום האיסלאמי מחממת לנו את הלב. הישראלים כבר לא לבד. קואליציה של 30 מדינות איתנו בסירה. מה שעברנו כל השנים מונח עכשיו למרגלות הביג בן. זה מזכיר איך הרגשנו ב־2001, כשהפיגועים יצאו מגבולות ישראל ומגדלי התאומים נפלו: בניו יורק מבינים מה עובר עלינו. כמה חודשים קודם לכן חצה הטרור קו אחר: מחבלי האינתיפאדה השנייה עברו מירי לעבר מתנחלים בלבד ("מטווח הברווזים" בכבישים) לפיגועים בתוך תחומי ישראל הקטנה. זו היתה תחושה מבישה, אבל היא היתה קיימת: סוף סוף יבינו גם בתל אביב מה עובר עלינו.
הבחנה קשישה גורסת שהיחס מתנחלים־ישראלים זהה ליחס יהודים־אנושות. שהמתנחלים הם "היהודים של היהודים" (ציטוט עצמי), ויו"ש־ישראל זה העתק מוקטן של ישראל־עולם. הנה, גיאוגרפית: כשם שישראל היא כבשה בין 100 זאבים, מדינה יהודית מבודדת בין מאות מיליוני מוסלמים, כך במיקרוקוסמוס של ההתנחלויות. מה יש לכם לחפש שם, קוץ בעין הערבים?
שלושה דברים למדנו על היחס העולמי כלפי ישראל מאז ועידת דרבן: דה־לגיטימציה, דמוניזציה, דאבל־סטנדרט (The Three D's). מי שקורא אותי בקביעות יכול למלמל מתוך שינה דוגמאות לשלושת אלו כלפי מתנחלים בתוך המיקרוקוסמוס הישראלי. כשאתם כועסים על גולדסטון, נדהמים מהסטנדרטים הכפולים, אנחנו מכירים את ההרגשה מקרוב. המתנחלים רגילים ליחס תקשורתי ומשפטי מפלה כפי שהישראלים מקבלים יחס כזה מגורמי התקשורת והמשפט הבינלאומיים. צריך להזכיר את המערכון המפורסם של "ארץ נהדרת", שבו נראים מתנחלי חברון כשהם מגהצים חולצה על גבו של פלשתיני. המוטיבים האנטישמיים מהקריקטורות של שנות ה־30 קופצים מייד. את ישראל מאשימים בכל תחלואי העולם. גם את המתנחלים. הם שורש כל הרע. דקירה במועדון בפתח תקווה היא אשמת הכיבוש. בעיות בעיראק היא אשמת הציונות.
וכמובן - איפה ואיפה. את ישראל מגנים בכל במה עולמית על הפרת זכויות אדם בעוד סין, צפון קוריאה, אריתריאה, איראן וסעודיה חומקות מדיון. ולגבי המתנחלים אותו דבר. גרפיטי מטופש הוא "טרור יהודי" בעוד מסביב יהום טרור דמים. ארגונים שונים מחפשים את הכסף מתחת לבלטות בהתנחלויות, מכון אדוה מפרסם שהמתנחלים הם טפילים. בציר המקביל מאמינים עשרות אחוזים מנשאלי סקר הליגה נגד השמצה שהיהודים שולטים בכסף העולמי. אין כסף לחינוך? המתנחלים אשמים. ירידת שערים בבורסה? היהודים אשמים.
תמונה מוקטנת. דגם בזעיר אנפין. התמקדות בחלק קטן מהתמונה הכללית והוצאה מהקשר של תוקפן וקורבן. ההשוואות לשואה. הטענות בעולם על כך שכיבוש 48' אינו לגיטימי; הטענות בתוך ישראל שכיבוש 67' אינו לגיטימי. ההוקעה. הבידוד. עלילות הדם: ישראל תוקפת את הערבים ומפציצה חפים מפשע; המתנחלים תוקפים ערבים ועוקרים עצי זית.
ויש עוד. זה משחק ממכר. החרם על מוצרים ישראליים מקביל לחרם השמאלני על מוצרי יש"ע. כך גם שאלת סימון המוצרים. גינויים בכנסת מול גינויים באו"ם. חרם אקדמי על אוניברסיטאות ישראליות מזכיר את החרם כאן על אוניברסיטת אריאל. אמנים שמסרבים להגיע לישראל? יש יותר אמנים ישראלים שמסרבים להופיע מעבר לקו הירוק. הפחד של ישראלים רבים לבקר ולטייל ביו"ש כי "יש שם מלחמה", זהה ליחס של תיירים מהעולם שחוששים לבוא לישראל המסוכנת. יש ישראלים טובים שבכל פעם שהם מזכירים את ההתנחלויות, ניצתת אש של שנאה בעיניהם. האנטישמיות גואה ברחובות אירופה. זו אותה דה־לגיטימציה.
• • •
כשם שהשנאה ליהודים אינה רציונלית ואינה תלויה בדבר, כך השנאה למתנחלים אינה תלויה בדבר. אני מדברת על הקצה המחורפן של הסקאלה, אבל חברים בו גם שופטים ועיתונאים ופרקליטים בכירים. הביקורת על היהודים (או המתנחלים) לעולם אינה לגופו של עניין אלא לגופו של המבוקר.
בשבוע שעבר מתחה שופטת השלום בכפר סבא, נאוה בכור, ביקורת חסרת תקדים על פרקליטות המדינה. הטענות על אכיפה סלקטיבית כלפי הימין הוכחו כנכונות: פרקליטות המדינה מפלה ונוהגת באופן לא שוויוני כשעוסקים באירועי הסתה מימין לעומת התנהלותה מול אירועי הסתה משמאל. זה היה משפט מאלף. אורי ברעם, שהואשם בהסתה לאלימות לאחר שהפיץ סרטון ובו קריאה לפגוע במשנה לפרקליט המדינה דאז, שי ניצן, השתמש בטענת ההגנה מן הצדק. השופטת התרשמה מהרשימה הארוכה של מקרי הסתה משמאל (ובהם למשל קריאה פומבית לשפד את ראשו של שר הביטחון) שנסגרו ללא חקירה פלילית או בסלחנות דרמטית, ונזפה בפרקליטות.
זו לא הזירה היחידה בדמוקרטיה שלנו שנוהגת בסלקטיביות כלפי הימין. סידרת כתבות בערוץ 10 סוקרת את "השסע הישראלי". מהו השסע הישראלי? אנשי ימין, גזענות כלפי ערבים. השמאל הקיצוני, שגורם למדינה נזק פי מאה מבנצי גופשטיין, איננו. גם אלימות הערבים לא קיימת. העיקר שהכתב אבי עמית, שהתנהלותו הבעייתית מוכרת, הוסיף מוסיקה דרמטית. האיום הגדול הוא יהודים בזקן.
יריב מוהר, דובר ארגון "רבנים לזכויות אדם" ואיש שמאל בעל השפעה, הצהיר בפייסבוק שהוא אינו שולל פגיעה בבסיסי צה"ל וניתוקם מחשמל כדי לגרום "נזק כלכלי למשטר האפליה הצבאי". בדמוקרטיה נורמלית יש שתי רשויות שתפקידן לטפל באמירה נפשעת שכזאת: הרשות השופטת, והרשות הרביעית היא העיתונות. מניסיון העבר (השיא היה ב־2005, אז מעלו שתיהן בתפקידן) ברור שאין סיבה לשאת אליהן עיניים. ובכל זאת, רק לשם השעשוע, תארו לעצמכם רב של אחת ההתנחלויות שהיה קורא לפגוע ברכוש צבאי כדי לגרום נזק ל"ממשלת הפינוי". די בילד בן 16 מאחד המאחזים שהיה מצייץ משהו דומה כדי שציפי לבני תכנס מסיבת עיתונאים. אפשר להמשיך במשחק מתנחל-יהודי: סלחנות העולם כלפי מעשי הטבח בסוריה מול הדקדקנות הפסיכית כלפי צה"ל וישראל. ההתנחלויות הן ננו־ישראל.
דיברנו על מילים. העולם נברא במילה. הגולם מפראג נברא במילה. מתברר שמשהו גדול, אירוע מרגש של פעם בדור, יכול להתרחש גם על גבי מסמך ממשלתי משמִים. "יש להנחות את פקידי הרישום לפי חוק מרשם האוכלוסין כי תושב המבקש להירשם כארמי בפרט הלאום, יוכל להירשם ככזה". כך כתב השבוע שר הפנים גדעון סער למנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה. מהפכה. הנוצרים הישראלים הוכרחו עד כה, בטעות היסטורית, להירשם כערבים. דחקו אותם אל חיק האומה הערבית, אף שמורשתם ותרבותם שונה. הם אמנם דוברי ערבית, אך אינם מזדהים כערבים.
כעת, לצד הדרוזים והצ'רקסים, יש לנו גם ארמים. ההחלטה להכיר בלאום הארמי היא תיקון עוול בן 66 שנים. יש לכך השלכות גדולות על היחסים שבין יהודים לנוצרים. על סוגיית גיוס הנוצרים לצה"ל. על ההזדהות של 130 אלף איש עם המדינה. מזל טוב לארמים.
• • •
מי שחושב שדאעש המציאו משהו, שיקרא את עדותו של יצה (תא"ל יצחק יעקב) ז"ל על שיירת הל"ה בספרו "אדון כלום בריבוע". "מעולם לא שוחחנו בינינו על השעות האלה, באולם הקטן והקר", הוא כותב על זיהוי 35 הגופות שחוללו בידי "החיה שבערבים". 1948. גופות ערופות. מבותרות. מנוקבות במעדרים ובגרזנים. גפיים שבורות, מכופפות שלא כדרך הטבע. לא נרחיב בתיאורי הזוועה וההתעללות. יצא לי בעבר לקרוא חומרים מהפכי בטן על הטבח בתרפ"ט (1929), על הלינץ' ברמאללה (2000). נזקקתי לכדורי שינה כדי להירדם.
ואז הגיעה זהבה גלאון ושפכה אור על כל זה. בראיון לגל"צ השבוע הסבירה: אין ספק שהפתרון לבעיה של דאעש הוא בהגעה להסדר עם הפלשתינים. אח יצה, מי יגול עפר מעיניך, לו רק היתה לנו מדינה פלשתינית ב־1948. ¬
מה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו