מעשה בבחור ישיבה שיצאו עליו רינונים כי הוא משרך דרכיו, יוצא לתרבות רעה, מעשן סיגריה בשבת ומתרועע עם בחורות. ראש הישיבה קרא לו בדחיפות, נזף וגער בו בחריפות, והשמיע לו דברי תוכחה קשים. "אבל למה?" תהה הבחור, "אלו סתם שמועות, רק אומרים, אין בזה ממש. להד"ם". הביט בו ראש הישיבה בזעם, ואמר לו: "רק אומרים? וכי לא די בכך? ומה רצית, שזה יהיה גם אמת?"
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
סיפור זה, הנטוע עמוק בפולקלור היהודי, משקף היטב את הסיטואציה הלא נעימה שאליה נקלעה הפרקליטות השבוע, כאשר בית משפט השלום בכפר סבא הטיח בה את הטענה שנשמעת לא אחת במחוזותינו - בדבר "אכיפה בררנית". הדברים נכתבו בפסק דין שעניינו העמדה לדין של פעיל ימין בשל דברי הסתה שהשמיע.
למען הסר ספק, בית המשפט הרשיע את הנאשם, אך לצד זה פסק שבבואו לגזור את עונשו, יתחשב בטענה שהעלו פרקליטיו בעניין זכותו ל"הגנה מן הצדק", בשל מדיניותה הסלקטיבית של הפרקליטות בהעמדה לדין של אנשי ימין. לפי טענה זו, בעוד הפרקליטות מגיבה בסלחנות יתרה על מעשי המרדה ודברי הסתה שנשמעים מצידה השמאלי של המפה הפוליטית, היא נוקטת אמצעים חריפים הרבה יותר כאשר מדובר בהסתה מימין.
כדי להוכיח יש לבחון כל מקרה לגופו: תוכן הדברים שנאמרו, מהות אומרם, עיתוים והקשרם. יתר על כן: כפי שקבע בית המשפט העליון מימים ימימה, ומדיניות זו אומצה על ידי היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם, על דרך הכלל הפרקליטות נוהגת איפוק רב בהעמדה לדין בגין עבירות "חופש ביטוי".
מבחינה משפטית, רק מקרים שבהם קיימת סכנה ברמה של "ודאות קרובה" לשלום הציבור או לביטחונו, יוצרים מצע ממשי של העמדה לדין בעבירות שעניינן חופש הביטוי. וגם אז, בהתקיים כל יסודות העבירה, על הפרקליטות לשקול היטב את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין לעומת הנזק שבהימנעות ממנה. לא אחת הוכח כי דווקא ההעמדה לדין מעצימה את הדי הביטוי המסית ונותנת רוח גבית לאומריו.
על דרך הכלל אין בסיס לטענות נגד הפרקליטות. עצם העובדה שטענות אלה נשמעות הן מצידה הימני של המפה הפוליטית והן מצידה השמאלי, מלמד שכנראה מתקיים איזון בעניין זה. למרות אמירות חוזרות ונשנות מצד פעילי ימין בדבר "להיטותם", כביכול, של אנשי הפרקליטות להעמיד לדין אנשי ימין, אפשר להביא גם לא מעט דוגמאות הפוכות.
כך, באשר להעמדת אנשי שמאל לדין בשל התבטאויות קיצוניות שנשמעו מצידם, וכך בכל אותן דוגמאות מן השנים האחרונות, שבהן נמנע היועמ"ש לממשלה מהעמדה לדין של אנשי ימין. איפוק זה נוהג גם באותם מקרים שבהם השמיעו אנשי ימין דברים קשים ביותר, וגם כאשר הביטויים הקיצוניים שיצאו מפיהם ניצבו על קו גבול ההסתה או אפילו מעבר לו. גם עתירות שהוגשו לבג"ץ בידי אנשי שמאל, בעקבות החלטת היועץ המשפטי לסגור את התיקים או להימנע מהעמדה לדין בפרשיות אלה, נדחו כולן על הסף.
גבולות חופש הביטוי
אכן, כמו לכל כלל יש גם יוצאים מן הכלל, ואין צריך לומר שגם הפרקליטות אינה חפה מטעויות. כך, לדוגמה, רק באחרונה החליטה הפרקליטות להגיש כתב אישום בגין הסתת חיילים לאי ציות, נגד הרב שלום דב וולפא ושבתאי ויינטראוב, זאת בפרשת טירוני גדוד שמשון.
לפי כתב האישום, השמיעו השניים דברים בשבח חיילים מגדוד זה, שהניפו שלט בעת השבעת טירונים, שעליו נכתב "גדוד שמשון לא מפנה בחומש", ונידונו למחבוש. בעת כנס של "המטה להצלת העם והארץ", חילק להם הרב וולפא תעודות "גיבור ישראל" וגם העניק להם פרס כספי. ככל הידוע, זו אחת הפעמים הנדירות בשנים האחרונות שבהן מוגש כתב אישום בגין עבירה זו.
במקרה אחר, הגישה הפרקליטות לפני זמן קצר כתב אישום נגד ליאור כהן, צעיר בן 22, בשל קבוצת פייסבוק שהקים, בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים. שם הקבוצה "ערבי גבר זה ערבי בקבר", והחברים בה כתבו והשמיעו דברי נאצה חמורים נגד ערבים. כתבי אישום דומים לא הוגשו נגד כתב "הארץ", גדעון לוי, שכתב מאמר בגנות הטייסים שהשתתפו במבצע צוק איתן, תחת הכותרת - "הרעים לטיס"; נגד קבוצת המילואימניקים מיחידה 8200 או נגד קבוצות אקדמאים, שקוראים בפומבי ובאופן שיטתי לחיילי צה"ל לסרב פקודה ואף הבטיחו סיוע למי שייענה לקריאתם.
לו היתה הפרקליטות דבקה בעמדתה העקרונית, ולפיה אין להגיש כתבי אישום בעבירות חופש הביטוי, אלא במקרים שבהם קיימת סכנה קרובה, ממשית, מיידית וודאית לשלום הציבור או לביטחונו, או לחוסנו של צה"ל, היה עליה להימנע מהגשת כתבי אישום בכל המקרים הנזכרים. המציאות מלמדת שלמרות קיצוניות הביטויים הם לא יצרו סכנה כזו.
כפי שכתב השופט אהרן ברק בפסק דינו בעניין מחזה שבו השווה יצחק לאור את חיילי צה"ל לחיילי המשטר הנאצי, זה עיקר מבחנו של חופש ביטוי במדינה דמוקרטית: "ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את ליבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינו ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזני. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובטים את ליבי..."
אכן, כאשר הפרקליטות חורגת ממדיניותה שוב ושוב, בעיקר כאשר מדובר בהתבטאויות מימין ולא משמאל, היא מזמינה ביקורת מסוג זה שנמתחה עליה השבוע בבית המשפט. "אכיפה בררנית", כתב השופט יצחק זמיר, היא אכיפה הפוגעת באופן קשה בשלטון החוק ובעקרון היסוד של השוויון, והוסיף: "אכיפה כזו הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט".
גם אם המציאות שונה, דימויה של הפרקליטות בקרב ציבור גדל והולך, כגוף ימני עם שתי ידיים שמאליות, עשוי לכרסם באמון הציבור בטיב החלטותיה של מערכת אכיפת החוק, ולפגוע בה. טוב יעשו אפוא אנשיה - וגם הגוף החדש שהופקד על ביקורת החלטותיה - אם יבדקו באופן מעמיק ושיטתי את התמונה שעולה ממערכת אכיפת החוק בעבירות חופש ביטוי, ויסיקו את המסקנות המתבקשות.
