כחמישים אחוז מבני הגיוס במדינת ישראל מתגייסים ומממשים את חובתם. אלה אותם לוחמים ותומכי לחימה שעושים ימים כלילות להגן על גבולותיה של המדינה ביבשה, בים ובאוויר, ומאפשרים לנו לקיים חיי שגרה. אלה אותם מתגייסים שמהם ייצאו המפקדים שיובילו חיילים בשדה הקרב, יפיקו לקחים וימשיכו להתנדב להגן עלינו בגופם. אנחנו זקוקים להם כמו אוויר לנשימה, אנחנו צריכים לעודד אותם ולהציגם כמודל לחיקוי, אנחנו צריכים לדאוג שהם יוכלו להמשיך לבצע את משימותיהם בהצלחה.
חיילים שמתגייסים לשירות חובה, שסובלים חרפת רעב או חלילה נמצאים מתחת לקו העוני, חייבים להיות מטופלים בסדר עדיפויות אחר. בתקציב הביטחון שכה רבים מחפשים איך לקצץ בו, חייבים לוודא קיומו של נתח שייתן מענה לחיילים האלה. אסור לנו להגיע למצב שבו חייל מעדיף לא לצאת הביתה לחופשת שבת או לחופשת חג כי אין לו מה לאכול. אסור לנו להגיע למצב שבו אנחנו זונחים חיילים במהלך השירות, זו הדרך הבטוחה לעודד התחמקות משרת בשל מצב כלכלי. חייל חייב לדעת כי כשם שלא משאירים פצועים בשטח, לא משאירים רעבים בבסיס.
מניסיוני, אני יודע כי לאורך השנים צה"ל השקיע רבות בטיפול בחיילים ובמיועדים לשירות ביטחון שהם - או משפחותיהם - נתונים בקשיים כלכליים וסוציאליים באמצעות סיוע כספי המוגדר כתשלומי משפחה. אלא שההווה רווי האיומים והעתיד הבלתי־צפוי מחייבים הסתכלות והתייחסות לאומית המבטאת העדפה ברורה של חיילי חובה. בזמן שהמתחמקים למיניהם דואגים לעצמם, מדינת ישראל צריכה להעדיף את המתגייסים. רק כך נוכל לקיים צבא עם במדינה שהשוויון עדיין לא מוטמע בה.
כולנו מחויבים לחיילים
מפקדי הגדודים, החטיבות והאוגדות, אלה שיובילו את בנינו ואת נכדינו בשרות הצבאי, יצמחו מתוך אוכלוסיית המתייצבים לשרות חובה. אם לא נשקיע את המאמץ הראוי לאפשר גיוסם של כל בני הגיוס, נישאר בלי צבא או עם צבא של שכירי חרב. מדינת ישראל, על אף מצוקותיה התקציביות, לא יכולה לשבת בשקט כשחיילים מחפשים תרומות כדי לקיים את עצמם.
אנחנו מחויבים לתת לחיילנו את הזכות לשרת ביחידותיהם, ללבוש בגאווה את המדים ולצאת למלחמה כשהם יודעים שנעשה הכל כדי לאפשר להם להתקיים בכבוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו