לפני 20 שנה הבטיחו לנו מזרח תיכון חדש: נאומים ננאמו, ספרים נכתבו. בספטמבר 2014 קיבלנו מזרח תיכון "חדאעש".
האשליה והתמימות על מדשאות הבית הלבן היו בעיצומן, אבל הן לא הפריעו לחגיגות השלום לפרוץ. "אוסלו" היה תחילת המדרון החלקלק שאליו הידרדרה ישראל במאבקה ארוך השנים בטרור הפלשתיני. ממשלה נבחרת בישראל השפילה מבט, לראשונה, בפני הרוע והחליטה להפר, באבחה אחת, שנים ארוכות של קונצנזוס לאומי: לא מתקפלים מול הטרור. בהכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלשתיני חטאה הממשלה פעמיים: באחת - כשנכנעה לארגון טרור מתועב, צמא דם, ולמנהיגו יאסר ערפאת שהנהיג את ארגון המרצחים הזה והיה אחראי ישיר לרצח מאות ישראלים. בשנייה - כשלמעשה הקימה מחדש את ארגון הטרור, שכבר היה על סף קמילה, וביטלה את צמיחתה של מנהיגות פלשתינית אלטרנטיבית מתונה. רבים עצמו אז עיניים מול ההפרות הבוטות של ההסכם על ידי אש"ף, מול ההכרזות של מנהיגם שדינו של הסכם אוסלו יהיה כדין הסכם קורייש, המשול במסורת האיסלאמית להסכם הנועד מראש להפרה. גרועה מכל היתה ההתעלמות מפיגועי הטרור הקטלניים של חמאס והכוחות המזוינים של פת"ח, שהלכו והתגברו במקביל להתגברות הוויתורים הישראליים. המדיניות של התעלמות מן המציאות גרועה ומסוכנת פי כמה מהתמודדות איתה, קשה ככל שתהיה.
לקרוא היום אמרות שהבטיחו "שיבוא מזרח תיכון חדש, מודרני, לא לפי המלל של האתמול של אנשים שאינם מסוגלים לראות שום חידוש לעולם" (ש. פרס) או ש"המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין, של גבולות פתוחים ושיתוף פעולה" (י. שריד), זה בבחינת קוריוז היסטורי ותזכורת עצובה.
ההתבטאויות הגרועות יותר הן אלה שביטלו - באופן לעגני, מזלזל ומתנשא - את האזהרות שהושמעו בנוגע לנסיגות מפני הטרור האש"פי. די להיזכר בדבריו של מר פרס בקיץ 1995, שאמר בדיון בכנסת: "כאשר היה דיון על חבל עזה, נשמעו כאן קולות שיעופו פצצות, קטיושות מעזה על אשקלון. עפו?" ובכן, כן. עפו. מאז ירי הרקטה הראשונה בתחילת 2001 ועד היום, כולל במבצע צוק איתן, היו כ־12,500 שיגורי רקטות ומספר גבוה מזה של פצמ"רים. היום אפשר לומר בוודאות מוחלטת שבהסכמי אוסלו נזרעו הזרעים הבסיסיים ביותר של מבצעי עופרת יצוקה, עמוד ענן והאחרון (בינתיים) צוק איתן.
הקיץ הזה למדנו שנסיגות לא רק שאינן מביאות שלום - הן מביאות מלחמה. הקיץ הזה למדנו שכניעה לטרור לא מקרבת שלום, היא מרחיקה אותו ומקרבת טילים לכל נקודה בישראל. הקיץ הזה, 21 שנה אחרי החתימה על הסכמי אוסלו ותשע שנים אחרי ההתנתקות, למדנו שהמדינה חייבת להכיר בטעויות של עצמה. ולמען עתידה - לא לחזור עליהן לעולם.
הכותב הוא סגן שר במשרד רה"מ