היום בדיוק אני חוגגת יום הולדת 35 ובשבילי זו המתנה: סגירת המעגל. ארבע וחצי שנים בחוץ, ועדיין היה חשוב לי מאוד להגיע אל אולם בית המשפט. היה חשוב לשמוע, להסתכל לו בעיניים. לעמוד מולו ובלי מילים לומר לו: "הנה אני כאן, פורחת, שרדתי אותך". רציתי לראות במו עיניי. וראיתי הרבה. ראיתי שפלות עלובה. מסכנות נתעבת כזו. משהו שאני לא יודעת עדיין בדיוק להגדיר. הוא הסתכל לי בעיניים ישירות בחזרה.
היו סביבי נשים במצבי. הן הבינו בדיוק איפה היינו, מה זו בדיוק עבדות. אי אפשר להבין מה זה עד שאתה לא חווה את זה, ולכן אני מבינה למה מדינת ישראל לא טענה לעבדות ועם זאת אני חושבת שזה מחדל. אני שואפת למדינה מתוקנת וכשנעשה מעשה כזה לא מוסרי - מישהו חייב לעשות צדק. השופטת שלנו, רגע לפני יציאתה לפנסיה, יכלה לעשות את הצדק הזה עבור כולנו, ובכל זאת בחרה שלא להרים את הכפפה. חבל, משהו התפספס פה.
אנחנו הנשים באנו מוכנות נפשית גם לפסיקה הזו. כשאת מוכנה את לא נשברת. במציאות חיי, כחלק מהנורמה הקיימת, אני מתגלגלת - וזה גם סוג של ניצחון עבורי ועבור נשים שהיו באותו מקום שבו הייתי 12 שנה.
עכשיו ממתינים לענישה. מהמדינה שלא האשימה אותו בעבדות הייתי רוצה לקוות שהענישה לא תהיה פחות מ־20 שנה. אל תדברו איתי על פחות. עם זאת, אחרי הדיון האחרון אני מבינה את המערכת ומתחילה לרדת. טוב, אולי 17 שנה? לפחות 12? אולי...
מה שבטוח, שהבנאדם הזה הרוס. הוא ייצא מבית הסוהר כשהוא בן 75? זקן, מוכר לכל העולם. כולם יודעים מי הוא ומהו באמת גואל רצון - וזה העונש שהוא יסחב עד אחרית ימיו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו