1. נדמה שיש תחושה של התנצלות באוויר. הלומי מונדיאל, הלומי צוק איתן, קצת זילזלנו במונדובאסקט, שהגיע מעבר לפינה עם מנוע דומם, אפס יחסי ציבור ופאסון של טורניר מיותר, מיותם, על מיוט. והנה, ככל שהתקדם וצבר מומנטום, טעמו נרכש, האבק נשר ממנו והוא מתגלה כיהלום אמיתי.
הטורניר הנעלם, שקול חריקות הנעליים על הפרקט מול יציעים חצי ריקים היה מוסיקת הרקע ללעג כלפיו, יוצא לאור. ואולי עדיף שכך היה נשאר, נסתר מן העין, פנינה ליודעי חן, כמו אתר נופש בחו"ל שאף ישראלי מלבדך לא מכיר.
2. העובדה שהטורניר הזה מתגלגל אל עבר הגמר הצפוי שלו, הספרדי־אמריקני, לא פוגעת בהנאה. משחק מזנב במשחק, כיף טהור ומגוון הנבחרות מרתק. האוריינטציה של מאמן ספרד, חוואן אנטוניו אורנגה, לבסס את המשחק שלו על הגבוהים הנהדרים שלו, האחים מארק ופאו גאסול וסרג' איבאקה, היא דוגמה נהדרת לאיך נפש המאמן, ששיחק בתור גבוה לוחם שבע קרבות צבע, מתחברת לחומר השחקנים שלו.
המהפך האידיאולוגי של מאמן יוון, פוטסיס קאציקאריס, גאל את הכדורסל היווני השמרני מהפילוסופיה ההגנתית המסרסת שלו, שראתה בפחות מ־60 נקודות למשחק את התגלמות יופיה של הלנה. הוא מאפשר לכישרונות היווניים להשיט אלף ספינות התקפיות.
ברזיל מראה שבכל קבוצה שטיאגו ספליטר חבר בה, קורים דברים טובים; גוראן דראגיץ' הוא פנטזיה של פוינט גארד שסוחב עליו את סלובניה כולה; צרפת מחפה על חוסר ההצלחה של קבוצות יורוליג עם הצלחה ברמת הנבחרות ואפילו נבחרות שכבר הודחו דוגמת הפיליפינים, הראו תשוקה אדירה למשחק והתאמות לחיסרון בגובה, אך גם הוכחה שקשה להתקדם כשאת נרקומנית של שלשות. רק ליטא מעוררת געגועים לליטא.
3. הגלובליות של המשחק מחזקת את העובדה שאנחנו עושים בארץ את הדבר הנכון. התקפית, הגנתית, טקטית - ראינו באליפות הזו חיזוק לדברים שנעשים אצלנו וגם אפשרויות אדירות לסגנונות משחק נוספים, לו היו לנו גבוהים או אתלטי־על. בניגוד למונדיאל הכדורגל, כאן יכולנו להיאבק על סף הכניסה לשמינית הגמר. נקווה שהמסורת הכדורסלנית שלנו תצליח לייצר סיטואציה כזו בעתיד.
4. ונחכה בסבלנות לנבחרת שתעקוץ את האמריקנים במשחק ממנו לא ניתן לחזור. ולו רק כדי שהם יפסיקו לכנות את אלופת האן.בי.אי "אלופת העולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
