רק משום שאנחנו יהודים

גיל ארבע הוא גיל מצחיק. אצבעות מציירות אף במקום עיניים, הלשון מחברת חרוזים, שעות העֵרוּת מלאות בחלומות. גם שרים הרבה בגיל הזה. שרים ורוקדים. אין ילד בן ארבע שלא נוטף ממנו שובל של דבש. פיסגת המתיקות. המילים משובשות, השאלות תמות, השיחות משעשעות, החיבוקים מלאי אמון, העור רך. דניאל טרגרמן נלקח מהידיים של ההורים שלו בגיל הזה. שובל הדבש היה לדם.

בשמיים, בגן ילדים מלא באור, משחקים בני ארבע שנלקחו רק בגלל היותם יהודים. נשמות צלולות, ילדי דבש. 

חנה לאה שנרצחה בקישינב ב־1903 בגיל ארבע. שמעון שנרצח באלג'יריה ב־1934 בגיל ארבע. מרים ועובד שנרצחו בפרהוד, בבגדד ב־1941. מריה אברמסון מרוסיה ובנימין בלומנדל מהולנד שנרצחו על אדמת פולין ב־1942. רפאל דנטי מאתונה, שנרצח באושוויץ ב־1944. כולם בני ארבע. יהודים. 

אברהם יצחק סחיווסחורדר בפיגוע בסבארו ב־2001. אלעד פוגל, בפיגוע באיתמר ב־2011. לירן נחמד, מבית ישראל ב־2002. דבורה לזרובסקי מחברון ב־1929. נועם אוחיון מקיבוץ מצר ב־2002. אפיק זהבי־אוחיון משדרות ב־2004. אלי כהן באסון מעלות ב־1974. 

אביאל אטאש מבאר שבע ב־2004. אהרון סלונים בחברון ב־1929. יובל אבבה משדרות ב־2004. לירן זר־אביב, מסעדת מקסים ב־2003. יש עוד. ילדים בני ארבע, עם שיניים לבנות ושאלות מצחיקות, תלת־אופן ושמיכי, "אני יכול לבד" ו"אמא אני אוהב אותך", שדמם נשפך משום שהם יהודים. ודניאל.

הסיפור של טרגרמן תפס אותי בבטן. כל נרצח הוא אסון, הגיל לא חשוב. אבל מגדל הלגו הגבוה ממנו, שבנה באצבעותיו הקטנות והשמש שזורחת מהעיניים שלו פצעו לי את הריאות. אנחנו מתפללים שתיכנס אל הגן הזה, דניאל, ותסגור את השער שלו, ותהיה אחרון. 

 

איש לא נטש

בטלוויזיה הראו השבוע בתים ריקים וממטרות יבשות, אבל האמת היא ששום חבל ארץ לא ננטש. משפחות עם ילדים התפנו לאזור שקט לתקופה קצובה. לא נותרה נקודת יישוב בישראל שמוני המים שלה עמדו ולא נעו. נותרו חיים בכל מקום. כל מקום לפי כוחותיו ומיקומו. צריך לשאת על כפיים את חלוצי עוטף עזה והנגב המערבי, ששמרו על הגבול במשך חודשיים מטריפי דעת. 

טרומפלדור כתב כי חרפה היא לעזוב את שדה המלחמה לפני תום המלחמה. אנשי נחל עוז וכרם שלום, זיקים ונירים - אנשי חיל הם. שדה המלחמה על הציונות לא ננטש ולא נעזב. בשדרות, בסעד ובכפר מימון סירבו להצעות המאורגנות לפינוי התושבים. דחו בשתי ידיים. אלון דוידי, ראש העיר שדרות, התגלה כמנהיג סוחף וחכם לב. לא היו שם מראות שזכרנו מהסלמות קודמות, כשארקדי גאידמק העמיד אוטובוסים והוציא את כולם לאילת ולטבריה.

בעלומים, 3.5 קילומטרים מרצועת עזה, רעדו הקירות, הרצפה והתקרה גם יחד מהדי ההפגזות. כך כל הקיץ. בימים הקשים ספרו 40-30 אזעקות צבע אדום ביום. מלבד משפחות ספורות שיצאו להתאווררות (נשים שהבעלים שלהן גויסו בצו 8), הקיבוץ כולו נשאר על האדמה הרועדת. 160 משפחות. מרחק אופניים ממשגרי עזה, בתי הילדים עבדו כרגיל. חדר האוכל. המכבסה. הרפת. הלולים. בתי המלאכה לא שבתו ולו ליום אחד. עובדי הגד"ש יצאו לשדות בתיאום עם צה"ל. רק הבריכה נשארה ריקה. 

"אנחנו לא מוכנים להתראיין על הנושא הזה כדי שלא תהפכו את זה לאמירה יהירה, שאנחנו נשארנו בזמן שאחרים ברחו", אמרה לי חברת קיבוץ, אם לשלושה. "אחרים לא ברחו ואנחנו לא גיבורים גדולים. נשארנו פה כי אצלנו לא היו פצמ"רים בלי התרעה אלא רק טילים, עם צבע אדום לפני כן. אנחנו קרובים גיאוגרפית לעזה, אבל יד ההשגחה מנעה מאיתנו לעמוד בניסיון של פצמ"רים. ובאופן מקרי גם לא נפלו אצלנו טילים בתוך שטח הקיבוץ. אפשר להבין את המצוקה של אנשי נחל עוז".

אין כאן שום טענה כלפי הקיבוצים הסמוכים, שהעדיפו לעלות צפונה, אלא התפעלות ממי שהיו בו הכוחות להתמיד ולהישאר. השדר שעבר לצד השני של הגדר, שלא בקלות ייעלמו "קורי העכביש", הוא חיוני עבור כולנו. שלא נוטשים את הבית. אמרתי לאבי ברוורמן, חבר עלומים, שפינוי הקיבוץ כולו היה יכול לסייע בלחץ על הממשלה למצוא פתרון. "אבל אנחנו לא נגד הממשלה אלא איתה", השיב. "אנחנו ישראלים ואנחנו תומכים במדינת ישראל". את הרבש"צ זאביק עציון, שנהרג ביום שלישי, הכיר אישית. 

שאלתי את שרה־ג'יין לנדסמן, אם לשישה מעלומים, למה לא קיבלו את ההצעות הרבות לנסוע בשיירה צפונה, לאכסניות נוער או לבתי הארחה. היא ענתה בענווה: "שכל אחד יעשה מה שהוא מרגיש. אני נשארת כי אני מסוגלת וכי יש לי את הכוחות. ואם אני מסוגלת - אני רואה לעצמי חובה להישאר. זה התפקיד שלי כישראלית. אבל מי שלא מסוגל, זה בסדר. זה לגיטימי. הכי חשוב לאגור כוחות ולחזור חזרה לחיות פה".

 

ישראל היפה

הגבול נקבע במקום שבו חורש החקלאי את התלם האחרון. זו הציונות. ליהושע כהן ממושב בית הגדי יש מאות דונמים של ירקות בשטחי נחל עוז. התלמים שלו לא ראו מחרשה במשך חודש וחצי: הבצל והשומר קרובים מאוד לגדר. הקולרבי והכרוב בוקעים מקרקע שהפכה לשטח סגור בצו אלוף. הצבא אסר עליו להיכנס לשטח. הפלפלים צמחו ונפלו באין קוטף. העגבניות הרקיבו בשמש. המלונים על האדמה. כמו כהן, חקלאים רבים ששטחי הגידול שלהם נרמסו בטנקים, הופגזו, הורחקו. 

חמישה־שישה שבועות של ניתוק מהאדמה הם אובדן חריף של פרנסה. אבל יש לכך קרן פיצויים. הבעיה קשה שבעתיים כשמדובר בחקלאים שומרי שמיטה. יהושע כהן איבד לא רק חודש וחצי של קטיף, אלא גם חודש וחצי של שתילה. זמן קריטי כשמדובר בטווח קרוב לראש השנה. ומראש השנה - שנה שלמה שבה אסורה השתילה. הפיצוי לא יהיה שווה להיקף הנזק. 

"אוצר הארץ" היא חברה שמרכיבה עבור חלק משומרי המצוות את סלט הירקות בשנת שמיטה. החברה נחשבת כבית דין, המקבל מהחקלאים את התוצרת ומשווק אותה. תרגיל הלכתי. לחקלאי אסור למכור מלפפון שנקטף בשמיטה, אז הוא הופך לעובד של בית הדין, ובית הדין מוכר את המלפפון במקומו. כך יכולים להתבצע קטיף ומכירה, אך לא שתילה. ראש השנה מתקרב. חקלאי הדרום נמצאים במירוץ נגד לוח השנה.

כשאהוד יערי תיאר השבוע בערוץ 2 את היוצאים מהקיבוצים, פליטים בארצם, הוא כינה אותם בטעות "גוש קטיף". פליטה פרוידיאנית. יונית לוי מייד תיקנה, "עוטף עזה". אנשי גוש קטיף לשעבר היו חלק מאימפריית ייצוא משגשגת. אחרי העקירה חלקם הצליחו לשקם את המשק. 

במלחמה האחרונה היו שוב מנועים משדותיהם. פעמיים הורחקו מאדמתם: פעם אחת ב־2005 (החממות נשארו במקום. למרות ערבות של האיחוד האירופי שיגדלו שם פטרוזיליה, גידלו שם רקטות לטווח של 160 ק"מ), ופעם שנייה ב־2014, כשמהבתים ההרוסים שלהם נורו הטילים.

יצאתי לחפש את הסיפורים העצובים האלו: חקלאי בדרום שהוא מגורש מהגוש וגם שומר שמיטה מיואש. מצאתי אנשים שמחים, שרק מבקשים לומר תודה. דודו מיכאלי, שהחזיק במושב גדיד משק אורגני לייצוא, הוא עוף חול אמיץ. שנה אחרי ההתנתקות, אחרי שנזרק מתוך חייו בכוח, כבר עמד ליד 300 דונם של עגבניות שרי ופלפלים אורגניים ששתל בשטחים שליד קיבוץ זיקים. בחודשיים האחרונים ספגו האבטיחים והמלונים האורגניים שלו רקטות ישירות. זמן קצר אחרי ששתל חסה, פגע טיל בחממות. 

אבל הוא והשותף שלו, אבי בורשטיין, גם הוא איש הגוש, מלאים במילים חמות. "עשרות מתנדבים הגיעו לעזור לנו", הוא מספר בעיניים טובות, "ישראל היפה. מכל הגוונים ומכל הקשת. ארגון השומר החדש מצאו אנשים שקטפו איתנו בין צבע אדום לצבע אדום, והחליפו את הפועלים שפחדו לבוא לעבודה". 

אלו האנשים. לא נדבות ולא יללות. "תושבי הדרום" הם קבוצת איכות מצוינת. יש פרויקטים יפים של סיוע לתושבי הדרום, אבל אם נברר את זה לעומק, זה לא בשבילם אלא בשבילנו. בימי הלחימה הקרקעית בעזה התגייס העם הזה בהמוניו לרכישת פארמים שלמים עבור החיילים. מי שאמר שזה מיותר, ותפקיד הצבא לדאוג לשמפו, טעה. אנחנו זקוקים לרכוש גרביים יותר מאשר מה שהחיילים מסוגלים לגרוב. 

גם הילדים שתורמים את שיער התספורת להכנת פאות לילדים חולי סרטן (אופנה מבורכת) עושים לכאורה מעשה מיותר: תודה לאל, אין כל כך הרבה ילדים שזקוקים לכל כך הרבה פאות. אבל אין הורה שלא יעודד זאת גם אם "זיכרון מנחם" יודיעו שאין בכך עוד צורך. הסיוע לתושבי הדרום, צריך להגיד, הוא קודם כל בשבילנו ובשביל הילדים שלנו. כך משתתפים במאמץ הלאומי. כך אומרים תודה.

 

תפוס את היהודי

אם יש משהו שיהודי חייב לעשות זה לקרוא את "תפוס ת'יהודי" של טוביה טננבום (הוצאת סלע מאיר). הדבק על הכריכה עוד לא יבש, רק ביום ראשון הוא יוצא לחנויות, אבל ברור שמדובר באסופת דפים שהיא קריטית כדי להבין מה קורה פה. 

טננבום, יהודי וישראלי לשעבר, הוא סוכן סמוי. הטריק שלו יכול לעבוד רק פעם אחת - בפעמים הבאות כבר יזהו אותו. אחרי תקופה ממושכת של התחזות הוא הוציא שני ספרים במכה. בראשון, "אני ישן בחדרו של היטלר" שיצא לאור ביוני האחרון, התחזה לגוי גרמני וחשף את היקפה המבהיל של האנטישמיות החדשה בגרמניה. בספרו השני, חם ממכבש הדפוס, דילג בין תל אביב ורמאללה, כשהמועמדים להסרת הבגדים הפעם הם ישראל והרשות הפלשתינית.

היה מי שכינה אותו "בוראט לאינטלקטואלים". לפעמים הוא טוביאס, קתולי שנפגש עם ג'יבריל רג'וב, אחמד טיבי, אנשי אונר"א ועמוס עוז ולפעמים הוא טוביה היהודי, שנפגש עם איילת שקד ומתנחלי יצהר. בחסות האופי התיאטרלי שלו (הוא הקים את התיאטרון היהודי המצליח בניו יורק), ובזכות היותו דובר עברית, ערבית וגרמנית, הוא מגלה מה אנשים אומרים אחרי שהיהודי הולך. 

הספר מרים את העפעפיים בחוזקה. הכתיבה משעשעת, התוכן מחריד. השורה התחתונה: מדינות אירופה וארגונים בארצות הברית הנגועים באנטישמיות עמוקה מצאו יהודים שונאי עצמם, שיעשו בשבילם את העבודה המלוכלכת. אין צורך להסתכן באמירות לא תקינות פוליטית ובהאשמות על אנטישמיות; מי שיוציאו לפועל את שנאת ישראל בעולם יהיו יהודים. 

מדובר באותם יהודים שעסוקים בלייצג את הצד הפלשתיני, אבל עושים זאת בלי לדעת מילה אחת בערבית. תסריטאים ובמאים שמקבלים מימון יפה מקרנות קולנוע חיצוניות, גרמניות למשל. המימון מגיע רק אם התסריט הוא פרו־פלשתיני. כך הם מרוויחים שופר תמים. 

ויש גם את פעיל השמאל איתמר שפירא (אחיו של הטייס הסרבן יונתן שפירא), שלוקח קבוצת סטודנטים מחו"ל לסיור, בחושבו שטננבום המצטרף אליהם הוא "משלנו". ביד ושם מסביר שפירא שהזוועות שעשו הנאצים הן אותן זוועות שישראל מבצעת בפלשתינים. זה מה שהסטודנטים שומעים. זה מה שהעולם שומע. מפיו של יהודי, חייל לשעבר.

טננבום מנפץ את הבלוף של ארגוני זכויות אדם. חושף מסכת שקרים של ארגונים כמו רופאים לזכויות אדם ואחרים שמפיצים אינפורמציה שקרית. המטרה היא להוכיח שהיהודים הם עושי העוול הגדול ביותר בעולם. המסע שלו מתועד, מוקלט, ממוסמך. כשהוא מצטרף לסיור של עדאללה, עם רצף ראיונות מבוימים לגבי מצוקות הבדואים, הוא מתעקש להיכנס לאוהלים. בפנים מתגלים בתי פאר. מתברר שאף עיתונאי אחר לא ביקש להרים את הבד של האוהל.

בבילעין הוא מתעד את ההצגה המאורגנת. את ההערות התומכות בהיטלר שהשמיעו מלוויו הערבים, כשהיו בטוחים שהוא גרמני. ביפו ראיין בעל בית קפה ערבי שמחזיק מעל הקופה את "מיין קאמפף". ערבייה ממזרח ירושלים, סטודנטית באקדמיה למוסיקה, גילתה לטננבום שהיתה מוכנה לרצוח את המרצה שלה. 

הוא תוהה מדוע פעילי השמאל לא משקיעים במחנות הפליטים הפלשתינים בירדן, הרי שם המצב הקשה ביותר, מדוע מביאים קבוצות לסיורים רק ביהודה ושומרון. התשובה היא שהסיפור הוא לא הפלשתינים אלא היהודים. תפוס את היהודי. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו