הפעם זו תהיה ההזדמנות הגדולה של ספרד. הביתיות, הסגל הכי חזק שהיא יכולה להעמיד, שישה שחקני אן.בי.אי (יותר מכל נבחרת אחרת בטורניר מלבד ארה"ב), הדור הכי טוב של הכדורסל הספרדי אי פעם, ניסיון עצום בכל המעמדים הגדולים, מתאזרח ברמה הכי גבוהה שיש (סרג' איבקה) והרצון של כמה עוגנים חשובים להותיר את חותמם לפני שהם פורשים מהמדים הלאומיים. כל זאת, בתוספת התחושה שארה"ב היא לא יריבה שאי אפשר לנצח, הם המתכון לזכייה באליפות העולם. זה גם המתכון הכי בטוח ללחץ עצום.
זו תהיה גם ההזדמנות האחרונה של ספרד בשנים הקרובות לזכות בטורניר עולמי, כשלצורך זה גם הטורניר האולימפי נחשב לאליפות עולם. האליפות הזו תהיה כנראה אקורד הסיום של דור הזהב הספרדי (ילידי 1980). אחריה סביר להניח שפאו גאסול, קרלוס חואן נבארו, פיליפה רייס ואולי גם חוסה קלדרון יפנו את הבמה. אחרי שהם ילכו יישאר מספיק כישרון עם מארק גאסול, רודי פרננדס, ריקי רוביו, סרחיו רודריגס וסרחיו יול, אבל זה כבר לא יהיו השילוב האולטימטיבי שיש כעת.
דור הזהב מחזיק את הכדורסל הספרדי על הכתפיים כבר עשור וחצי והפך אותו לנבחרת הכדורסל הטובה בעולם מחוץ לארה"ב. אותו דור זהב כבר זכה באליפות עולם אחת ב־2006, אבל אז יוון עשתה להם את העבודה בחצי הגמר וזו היתה זכייה בלי לעבור את ארה"ב. על פי יחסי הכוחות בטורניר, הפעם זה כנראה לא יהיה אפשרי בלי ניצחון על האמריקנים. ספרד וארה"ב, למרות חולשותיה, הן רמה אחת מעל הטורניר וזה מוביל לגמר הקלאסי. עם כל הפגיעות של ארה"ב, לא נראה שיש נבחרת אחרת מלבד ספרד שמסוגלת לנצח אותה. ככל הנראה זה יהיה טורניר של ארה"ב, ספרד וכל השאר.
מתחת להן מתחיל המאבק על מדליית הארד: צרפת היא אלופת אירופה, אבל ללא טוני פארקר היא יורדת בדרגה שלמה; ליטא מסתמנת כנבחרת האירופית הכי טובה אחרי ספרד, אבל זה לא יספיק והיא גם תופיע ללא רכז בכיר אחרי הפציעה של מאנטאס קאלנייטיס; ארגנטינה מעבר לשיאה גם אם מאנו ג'ינובילי היה משתתף באליפות; סרביה כבר מזמן לא פונקציה בטורנירים הגדולים; וקרואטיה ואוסטרליה עשויות להפתיע, אבל זה אומר שייאבקו על הארד ולא יותר מזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו