השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "שופטים". תורת המדינה במקרא מקורה ומהותה הם בפרשתנו. ואכן כשמה של הפרשה, שופטים, כן היא. הסוגיה המרכזית בה עוסקת בשרטוט התוואי של המערכות השלטוניות המקיימות מדינה יהודית: שופטים, נבואה (המקבילה המקראית לעולם אנשי הרוח) ומלכות.
סדרי המשפט מתוארים בהרחבה ומובלטת בהם חשיבות ההיררכיה השיפוטית באמצעות קביעת בית דין עליון בלשכת הגזית בירושלים וכדומה. החשוב באתגרי המדינה הרבים טמון בקיומה של המדינה וביכולתה להיאבק באויביה. בתרבות השלטונית האירופית, במשך מאות שנים, ראו הנסיכים והמלכים את אזרחיהם (אפילו היהודים) כבני חסות שלהם הם חבים הגנה תמורת מסים כבדים. לכן טבעי הוא שפסוקים רבים בתורה יוקדשו לענייני המלחמה. הציווי הראשון והמרכזי שאותו מנסה התורה להעביר הוא - לא לפחד.
הרגש האנושי והטבעי המלווה כל לוחם הוא הפחד, שלא לדבר על הדאגה הכמעט משתקת של בני משפחתו, שמוטרדים כל העת מהמתרחש בחזית עם הבן, האב, הבעל. אין בפחד רע - קיומו של רגש זה יכול לעודד לזהירות ולתשומת לב לפרטים שעלולים להישכח בסערת האירועים, אלא שהוא גם מסוגל לשתק את האדם.
לכאורה אין מה לעשות עם הרגש המשתלט על האדם, אבל התורה חושבת כי אפשר לעבוד איתו ולנסות לשבצו בהקשרו הנכון. לכן מקדישה התורה פסוקי תמיכה ללוחמים.
יש אנשים מיוחדים הממונים לחיזוק רוח המערכה הצבאית. נוסף על כך, יש לציין כי התורה מעניקה פטור משירות לאלו המתקשים להתגבר על פחדיהם. על ידי מתן פטורים אלו משחררת התורה את החיילים שעלולים להכניס מורך לב בחבריהם. בהמשך קובעת התורה את דיני המלחמה במקרה של כניעת האויב ונכונותו לשים קץ לקרבות, ולחלופין את הכללים לחוסר נכונות לעשות שלום.
במסגרת הלכות אלה עולה האפשרות שמלחמה תארך זמן ממושך וייווצר הצורך בהטלת מצור על עיר השייכת לאויב. באופן טבעי, מכיוון שמדובר בפעילות בשטח עוין במשך ימים רבים, יצוף הצורך להשתמש בעצים הגדלים באזור לצורך הפעלת המצור. וכך כותבת התורה, "כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה. לא תשחית את עצה, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור".
רבים מאיתנו מכירים את הביטוי "האדם עץ השדה", שאף זכה והולחן בכמה שירים. בדרך כלל אנחנו מבקשים להשוות את האדם לעץ כדי לבטא את הצורך בשורשים עמוקים, בצמיחה לעומק ולגובה. אולם בפסוק שלפנינו המשמעות היא הפוכה. המקרא מזהיר מפני שימוש בעצי מאכל לצורך המצור ואומר כי האדם עץ השדה, היינו אל תשמיד את העצים כי הם לא האויבים שלך (כך פירש רש"י). האויב - הוא אשם, וכי מאיזו סיבה תילחם בעץ? בחר לך כלים אחרים למלחמה שאותה אתה מנהל.
המדהים הוא שבעת שעם מנהל מלחמה על חייו ועל קיומו, מוצאת התורה לנכון להתייחס לשאלת העצים. האם זה מה שיעזור לנצח את המערכה? האם זה מה שאמור לעניין את המלך בבואו לתכנן אסטרטגיית קרב?
ובכן, ברור שהתורה מבקשת ללמד את העיקרון לא להשחית דברים שלא לצורך, מה שמכונה "בל תשחית". אלא שנדמה שמה שנאמר כאן הוא יותר משמעותי, שהרי אפשר היה ללמד את האיסור להשחית דרך הלכות אחרות. התורה מבינה שמלחמה אינה יכולה להתנהל בפראות ובלי שיקול דעת, ושדווקא בשל הרצון הנחוש לנצח ללא פחד יש צורך להבין כי גם בעת מצור, המחר יעלה אחרי הקרב.
דווקא בשל הרצון לכבוש מקום ולהחזיק בו, יש לשמר את מקורות המחיה שמקיימים את תושבי המקום. החפץ להטיל מצור כדי להכניע את העיר, צריך לעשות זאת באופן שיאפשר לו להיות שם גם ביום שאחרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו