ככל שמבצע צוק איתן נמשך, בולט הפער בין התפקוד המרשים של המנהיגות המדינית והצבאית המרשימה, לבין "הדיפלומטיה הציבורית", קרי ה"הסברה", שהיא חלק בלתי נפרד מכל אסטרטגיה מדינית או צבאית. אם כלל זה היה נכון גם במלחמות העבר, הרי שהוא חשוב שבעתיים במלחמות ה"היברידיות" של היום, שבהן הקהל המשקיף מהצד, הפך בזכות (ואולי מוטב לומר בעטייה של) התקשורת האלקטרונית והרשתות החברתיות, למשתתף ומשפיע בלוחמה בשטח. יש לנו כמה מסבירים מצוינים, כולל רה"מ עצמו ודוברו מרק רגב, וכן אנשי דובר צה"ל, אך מה שחסר הוא מדיניות הסברה כוללת לגבי המטרות הצבאיות והמדיניות של המבצע, לגבי הגורמים השונים שהובילו אליו ולגבי ההקשרים הבינלאומיים, ובפרט האזוריים.
"מטה ההסברה הלאומי" במשרד רה"מ אמנם מפרסם הודעות קורקטיות ומנוסחות היטב - אך לא מעבר לכך. דוגמה בולטת לחוסר תיאום היא הגישה של משרד החוץ שנמנע מלהבליט את הקשר שבין חמאס לגורמים האיסלאמיסטיים האחרים במזרח התיכון ואת היותו חלק אינטגרלי, הן בכוונות והן בשיטות, מהמחנה האיסלאמיסטי הקיצוני שכולל גם את דאעש ואת אל־קאעידה. עמדה זו תמוהה לאור העובדה שהזוועות של דאעש והצלחותיו יצרו מכנה משותף אמיתי ומודע בין מאבקה של ישראל בחמאס לבין הספקנות האורבת לעולם החופשי. ייתכן שלמשרד החוץ יש נימוקים, אך בהיעדר גוף מרכזי מתאם, לא זכתה סוגיה זו, כמו סוגיות הסברתיות אחרות, לליבון ולניתוח הדרושים.
כמו כן, ההסברה שלנו מתגוננת מדי ולא פרואקטיבית דייה. הדבר נובע בעיקר מחוסר מודעות מספקת לתפקידה ולאופייה של ההסברה, יחד עם מאבק עיקש מצד גורמים ממלכתיים וחצי־ממלכתיים לשמור על אחוזותיהם ההסברתיות ועל היתרונות האמיתיים או המדומים, כולל התקציבים, הנובעים מכך. לכך יש להוסיף את העובדה שההסברה, שאין ברשותה מידע רלוונטי מראש, או לפחות בזמן אמיתי, ממילא פועלת תחת מגבלות (מי שלמרבה הצער אינם מטילים על עצמם מגבלות, הם הפוליטיקאים, כולל שרים אחדים בקבינט המדיני־ביטחוני).
יש, כמובן, סיבות אובייקטיביות שמקשות על ישראל להעביר לעולם מסר אמיתי; הצופים בטלוויזיה רואים את החורבן הפיזי והאנושי בעזה אך לא את הסיבות שהביאו לכך, לא את התוקפנות המתמשכת של חמאס כלפי ישראל ולא את חוסר האנושיות של מנהיגיו שגזרו על בני עמם להיות מגינים אנושיים על תוקפנותם. ברם, לעוינות בחלק מהתקשורת העולמית יש גם מניעים אחרים - חלקם אינטרסנטיים - אך גם אנטישמיים. די לצפות בפרסומים המסחריים ב־CNN כדי להבין שלחברה יש אינטרסים כלכליים נרחבים בעולם הערבי ושהדבר משפיע על דיווחיה.
• • •
אין להניח שכל הכתבים של עיתון מסוים או רשת שידור מסוימת שמלעיזים על ישראל הם אנטי־ישראליים או אנטישמיים מלידה, סביר שזהו הקו שהוכתב או לפחות נרמז להם על ידי מערכותיהם. גם העובדה שאירופה המערבית הופכת יותר ויותר לתת־יבשת ערבית משפיעה הן על התקשורת והן על הכלכלה והמסחר בארצות אלה. ואילו האנטישמיות והאנטי־ישראליות הגוברות בשמאל המערבי מזהות אנטי־ממסדיות עם שנאת־יהודים ומסתייעות גם בהתבטאויות של השמאל הישראלי.
לצד הדיווחים המגמתיים בחדשות יש גם מאמרי דעה מאוזנים וחיוביים, כמו מאמרו החשוב של רונלד לאודר ב"ניו יורק טיימס" על ההתעלמות המגמתית בתקשורת מזוועות הג'יהאדיסטים כלפי הנוצרים מול הדגשת האומללות של תושבי עזה, או מאמרה החשוב של הפרופסור דבורה ליפשטדט, גם הוא באותו עיתון, שמצביע על האנטישמיות הקיצונית של האיסלאם בן ימינו ועל השפעתה על האווירה הציבורית במערב אירופה. חשוב גם מאמרו של ריצ'רד כהן הליברלי ב"וושינגטון פוסט" שקובע חד־משמעית שישראל מופלית לרעה על ידי התקשורת העולמית בנוגע למלחמה בעזה. אלא שלמרבה הצער, רוב הציבור איננו מעיין במאמרי־דעה אלא קורא חדשות, ואולי רק כותרות, ואלה מוטות לעיתים נגד ישראל.
ההסברה היא חלק מכל מערכה. עם זאת, יש לראות דברים בפרופורציה, וכפי שאין מובטח תמיד ניצחון מלא בשדה הקרב, גם אין תמיד ניצחון שלם בשדה "הדיפלומטיה הציבורית", רק שאפשר היה לעשות את הדברים טוב יותר.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
