ארגון הטרור הרצחני המתהדר בשם דאעש - המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה - מבקש להחיל בתקופה האחרונה את האיסלאם הפונדמנטליסטי במרחב. בערותם הדתית של מנהיגיו, כמו שאר הארגונים שמונעים מתאוות נקם וקנאה ומתאוות כוח פוליטי וחומרני - אותם ארגונים המובלים על ידי פסבדו־אנשי דת, המתהדרים בגלימה מסורתית, בזקן מפואר ובטורבאן שחור המציין זיקה לנביא מוחמד - מביעים בצורה הכי בסיסית את נסיגת האיסלאם מערכיו ההיסטוריים המפוארים במאות הקודמות. האוקסימורון של תנועות אלה, שבעוד הן מתאמצות בכל דרך להציג את "האיסלאם הטהור" דרך פריזמה מאוד מצומצמת של הבנת האיסלאם, דווקא דרכן היא הדרך השגויה והכי לא איסלאמית שדתן ידעה מעולם, וזאת בשל הבנה שגויה של מקורותיהן.
המדינות הערביות שחיות תחת איום מתמשך בעשרות השנים האחרונות מצד האיסלאם הרדיקלי, הן האחראיות לעלייתן של תנועות אלה והראשונות לסבול מהן. שורשי עליית האיסלאם הרדיקלי, אם היו אלו תנועות המוג'אהדין באפגניסטן או באלג'יריה או באיראן, האחים המוסלמים במצרים, בוקו חראם בניגריה - ניזונים מאותו שורש פורה ראש ולענה. כולן שואפות להגיע למרחב הפוליטי, מתוך הבנה כי רק דרך מרחב זה הן תוכלנה להחיל את האיסלאם כדת המדינה ולהחיל את השריעה באורחות היום ובמשפט. הדרך להשגת מטרה זו מקדשת את האלימות לא כצורך הגנתי, אלא בצורניות החולנית והאכזרית שלה. קידוש האלימות והטרור הוא הכרחי כדי לקדם את המטרות של התנועות הרדיקליות. זו לא עוד מלחמה כי צריך להילחם, אלא מלחמה לשם המלחמה, ומלחמה זו לא תדעך גם אם אותם ארגונים יכבשו את מוסדות השלטון בכל מדינה ומדינה במזרח התיכון.
המדינות הערביות המתונות, כגון כוויית, בחריין, ירדן, ערב הסעודית, אמירויות המפרץ הפרסי, לבנון ואחרות, הורגלו שהעולם המערבי נחלץ לעזרתן כל אימת שגורלן מוטל בספק. הפצצות מהאוויר של בסיסים כאלה ואחרים על ידי כוחות מערביים של תנועות כאלה ואחרות, הן עוד נגזרת של משחקי מחשב שמיוצרים בסין ובארה"ב; פשוט מחכים לעבור לשלב הבא כדי לראות עוד קצת הרג ודם. אבל פתאום העולם מגלה שככל שעובר הזמן, התנועות הללו הופכות להיות קטלניות יותר וחסרות רחמים כלפי כל מי שלא ענה על הפרוטוטיפ האיסלאמי, לכאורה.
עליית האיסלאם הרדיקלי היא פועל יוצא של חולשת המדינות הערביות וחולשת המדינות המערביות המגבות אותן – פוליטית וצבאית - בייחוד ארה"ב. כדי שהמדינות הערביות תוכלנה להתמודד עם האיסלאם הרדיקלי, הן צריכות לעשות בדק בית אינטנסיבי. המדינות הערביות אינן צריכות להתאמץ יתר על המידה, שכן קיימים בשפע מחקרים מערביים המספקים תמונה עגומה של המדינות הערביות הכושלות בכל הקשור לנושאי זכויות אדם, חינוך, פיזור משאבים, פוליטיקה רופסת, ייצוג אופוזיציוני חסר, דיכוי מיעוטים, אי יצירת מקומות עבודה ועוד רשימה ארוכה של מחדלים היסטוריים.
המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה, ובקיצור דאעש, לא תוכל לתקן את המעוות בתחומי החיים השונים, אלא רק להחמיר אותו, הגם שלמעט הכותרת המכובדת, אינה מדינה ולא תוכל להיות מדינה. כיבוש שטחים, א־לה־כיבושי האיסלאם בתקופות המפוארות, אולי עובר מסך ומייצר כותרות מפחידות, אבל בפועל - אותה מדינה תקרוס אל תוך עצמה, בדיוק מאותן סיבות שהיא נלחמת עבורן. המערכת המזרח־תיכונית כולה זקוקה לאתחול, וזה יקרה רק אם אותן מדינות ערביות יפסיקו לטמון ראשן בחול ויסתכלו על המציאות בעיניים מפוכחות. תמורות האביב הערבי, שהפך לחורף איסלאמי, שהפך לכאוס מערכתי; תמורות אלה, שלמרבה הצער הובילו להקצנת האלמנטים האיסלאמיים במדינות מחד, ולהתגוננות צבאית־פוליטית חילונית מאידך - מנציחות את המצב כבעבר, בלי למידה מתמשכת לתיקון המעוות.
הכותב הוא מרצה בכיר במחלקה לישראל והמזה"ת/ מדעי המדינה באוניברסיטת אריאל בשומרון