בעקבות מבצע צוק איתן נשמעה טענה כי נכון היה לצאת למבצע מוקדם יותר, ביוזמת ישראל, בטרם יבשילו המנהרות לכדי איום של ממש. לכך מתווספת טענה שלפיה לו היה חמאס מסכים להפסקת האש הראשונה, לא היינו מגיעים לחיסול המנהרות, והן היו נותרות ללא פגע בהמתנה לשעת כושר שהיתה נבחרת על ידי חמאס בעתיד.
לעניות דעתי, בטענה הראשונה אין ממש. מדינה כישראל לא יכולה לצאת למבצע ארוך ומורכב בכל עת שהיא מאתרת איום. גם כשמאותר איום צבאי, יש לחשוב טוב על השלכות המבצע למניעתו או להשמדתו, לא רק בהיבט הצבאי אלא בראייה רחבה יותר.
יתארו לעצמם הקוראים כי לפני שנה, בגלל דאגתנו מהמנהרות, היינו יוצאים למבצע יזום לחיסולן. איך היה נראה המבצע? ככל הנראה פחות או יותר כמו המבצע הנוכחי. ייתכן שהיו לנו פחות קורבנות בקרב הלוחמים אילו היינו מצליחים להפתיע את חמאס, אבל הפתעה זו היתה גוררת בוודאות הרג הרבה יותר גדול של אזרחים חפים מפשע שהיו נלכדים בין הצדדים לפני שהספיקו לברוח.
אך מה היתה התגובה בישראל לכמה עשרות הרוגים בצה"ל בלא הקדמת החטיפה ביו"ש? כיצד היה מקבל העולם התקפה ישראלית כה חריפה? באופן כמעט ודאי היתה ישראל מואשמת ביציאה ללא סיבה למבצע צבאי, והיתה נותרת ללא הסבר מלבד תמונות של מנהרות באמצע חפירתן. מה היתה התגובה בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט להרג של כמה אלפי פלשתינים, רובם חפים מפשע?
מדינה כישראל, בעיקר בלחימתה בארגונים שאינם מדינות, חייבת להשיג לגיטימציה למעשיה בקרב ידידיה, קל וחומר שבתוך החברה הישראלית. זהו ההסבר לשאלה מדוע אין אנו תוקפים מחר בבוקר בלבנון, כאשר ברור לחלוטין שאיום הרקטות ואלפי הטילים משם חמור פי כמה מהמנהרות של עזה. מדינות אינן מגיבות לאיומים מתהווים אלא רק לעיתים רחוקות (עשינו זאת בקדש, 1956, ובמבצע שלום הגליל, 1982). את זכות ישראל למתקפת מנע עדיף לשמור לאיומים קיומיים היכולים להתהוות במרחב, וגם במקרים כאלה אין הדבר מובן מאליו.
בשולי הדברים כדאי לזכור ולהזכיר כי גם בישראל נוצל הזמן כדי להשתפר. כך, למשל, מערכת כיפת ברזל מציגה אחוזי הצלחה טובים יותר ביירוט מאשר לפני שנה וחצי. סביר שתהליך שיפורה לקח זמן, וכדאי היה להמתין גם משום כך. אני סמוך ובטוח שיש עוד תחומים שבהם נוצל הזמן טוב יותר על ידי מערכת הביטחון.
ומה לגבי אותה הפסקת אש ראשונה ובלתי ממומשת, שעלולה היתה למנוע טיפול במנהרות? בדיעבד ברור שקבלת הפסקת האש על ידי ישראל היתה החלטה חכמה ביותר, שנתנה את הלגיטימציה הבינלאומית והזמן שנדרש לחיסול המנהרות, למרות המחיר הקשה בחיי אדם ובהרס בעזה. ייתכן שגם בקרב החברה הישראלית היה ערך להסכמה זאת. לכולם היה ברור שזה היה מהלך של חוסר ברירה, כשהצד השני לא מעוניין בהסכם.
בתהליך קבלת החלטות מעין אלה, אין אפשרות לשרטט את העתיד על גווניו באופן חד־משמעי. משום כך, לא פעם יש בהחלטה משום הימור. מנהיג חכם יודע כי אסור לקחת הימורים גבוהים שעלולים לסכן את המדינה אם ייכשלו, אבל בה בעת נכון להסתכן כדי להגיע להישגים חשובים, מי שאינו מסתכן במאומה יתקשה להשיג זאת.
במקרה של המנהרות, ולא רק בדיעבד, נראה שההימור היה נכון. רבים היו הסיכויים שחמאס יסרב להפסקת האש שהוצעה; לצה"ל עוד לא היה הרוג במערכה בעת ההיא, ולכל היותר היה הטיפול במנהרות נדחה להזדמנות אחרת. לעומת זאת, היה גם ברור שהיענות של ישראל מול סירוב חמאס תיתן לישראל את האפשרות לחסל עד תום את המנהרות. לכן נכון היה לקחת את הסיכון (והיה סיכון!) מול התמורה שהגיעה בעקבותיו.
גם בהמשך הדרך יש לנהל את המערכה בראייה המכלילה את החובה לאזרחי ישראל, את הצורך הצבאי ואת ההכרח המדיני גם יחד.
הכותב הוא אלוף (מיל'), לשעבר היועץ לביטחון לאומי של רה"מ וכיום בכיר במכון בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו