1. היכולת של החברה הישראלית להתנהל בחוסר סיפוק תמידי יכול לעצבן לעיתים, אך במקרים רבים מדובר גם במנוע של צמיחה ושיפור. התחושה הזו זולגת גם לכדורסל, וכזו היתה התחושה לאחר הניצחון מול הולנד, ניצחון מכוער וחשוב, שהראה שהרבה יותר קל לשפר דברים תוך כדי תנועה כשאתה מנצח.
אמש, נבחרת ישראל נתקלה בנבחרת בולגרית שדמתה לחבורת פרטיזנים מוגבלת מבחינת כישרון, המשליכה שלשות כמו סוכריות על חתן בר מצווה, ומוגבלת יותר מבחינת אינטליגנציה כמו חתן בר מצווה שחוגג בגיל 18. לפני עידן הפוליטיקלי קורקט היו קוראים להם טמבלים. אבל גם מול טמבלים אפשר ליפול, וסממני ההכנה נראו היטב באספקטים רבים: הרצון של השחקנים, ובראשם דיאור פישר שהגיע אחרת, גל מקל שהשתלט בצורה טבעית על עמדת המנהיג של הנבחרת (והספיק לעצבן את עומרי כספי כמה פעמים באי פרגון מסירה) והאחרים המבינים את החשיבות במסורת ההופעות של ישראל באליפות אירופה. תוסיפו את הטיפול ההגנתי עם הגנה אזורית שעוברת לאישית, שגרמה לבולגרים לדפוק את הראש בקיר עד שהראש נסדק, וההוצאה לפועל של מתפרצות, חיתוכים ובידודים, כשאף אלמנט התקפי של ישראל לא נתקל בתגובה הגנתית כי המאמן הבולגרי היה עסוק בלהתעצבן על שחקניו. כך קיבלנו ישראלים רוקדים, שמאכילים את המקומיים בבורקס משולשים, והופכים את המשחק לקל בימים ששום דבר לא קל.
2. הפגיעות בריבאונד ההגנה היא כבר בגדר קוריוז. מדובר בנתון קבוע שהיריבה תקבל מספר פוזשנים דו־ספרתי מהקטגוריה הזו. האלמנטים המשמעותיים בריבאונד הם גובה, מיקום ורצון. גובה אין לנו, המיקום משתנה והרצון נמצא אבל לא מספיק ללא השניים האחרים. אז הנבחרת הזו מחפה על כך בחטיפות וביצירת איבודי כדור כתוצאה מחילופים.
והיו גם שני רגעים מכוננים: ליאור אליהו, שבמחצית הראשונה הזיז רגליים אינטנסיביות בהגנה ובילבל את הבמאי שחשב שעבר לשידור בהילוך מהיר. לרגע חששנו שאליהו יתעלף לאחר המאמץ הרב שהשקיע, אך הוא זכה בריבאונד, הוביל מתפרצת וסיים באסיסט. השני שייך לגיא פניני, שבעונה האחרונה הסתפק בהמתנה לכדור על הקשת מחדירה. והנה הוא תורם באספקטים נוספים. השיא היה טרן אראונד ג'אמפר מהבייס ליין. מפניני! עכשיו נדמה שכבר ראינו הכל בכדורסל.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
