אמש היה לילה של תזזית. מזרח תיכון ישן וחדש המתין והתבונן פעור־פה בשחקני הצדדים שכונסו בקהיר: תהיה/לא תהיה הפסקת אש. לילה לבן.
ההתנהלות הפלשתינית אינה מקרית. היא ניזונה מנוכלות איראנית. חמאס שבר את הפסקת האש 100 דקות לפני סיומה כדי להתריס. הוא חותר לדכדך את כוח העמידה הנפשי של ישראל, להכניסה למבוך של דאגה מתמדת הגובלת בחרדה. אחר כך נוהג כאילו ישראל חייבת לו תודה שניאות ברגע האחרון להאריך את הפסקת האש בחמישה ימים נוספים.
צריך לשנות את הראש הישראלי המתמודד מול תכסיסי חמאס. ישראל יכולה לרשום לעצמה כי הפלשתינים הסכימו להאריך את הפסקת האש בחמישה ימים, ולציין כי זה עניין בינם לבין מצרים ושאר העולם.
בפעם הבאה: הרבה ירי בתגובה
חשוב לירושלים שניתנה התחייבות כזאת, ותו לא. ישראל מצידה צריכה להכריז כי השליכה את שעון־העצר לים של עזה. מבחינתה מתקיימת הפסקת אש בלתי־מוגבלת בזמן. זו התחייבותה. מנגד, יש התחייבות פלשתינית לחמישה ימים בלבד. שתהיה, אך ישראל תגיב על כל ירי בלי קשר למחוגי השעון ולוח השנה.
זאת אומרת, שבפעם הבאה - כאשר ייתם סיבוב הפסקת האש שהוא בעיקרו ערבי־פלשתיני בלבד - ישראל לא תניח לאירוע שהתרחש הערב לחזור על עצמו. הם יירו במתחם הזמן שקצבו לעצמם להפסיק את האש או לאחר מכן? התגובה הישראלית תהיה זהה. הרבה ירי כנגד כל ירי.
גם ברור כי המשלחת הישראלית חייבת לשנות את מיקומה ליד שולחן המשא ומתן. מתנהל שם שחמט מדיני פנים־ערבי, ועל ישראל להיות יותר "קיביצר", מתבוננת, מאשר שחקן פעיל. בכל פעם שמישהו ינסה להטיל רקטה או פצמ"ר לעברה, היא תתייצב מייד להגיב בכל זמן ובכל שעה, ובמסגרת כל הסדר זמני לרגיעה.
אמש בחצות קצבו הפלשתינים עוד חמישה ימי רוגע. לא צריך לירות, אבל בזמן זה יש לממש שתי דרכי פעולה: להציף את רצועת עזה בפניות לאוכלוסייה המקומית, שתרסן את הנהגת חמאס; ולקיים משא ומתן מקביל בין ישראל לבין העולם הנאור במגמה לחדש לפחות חלק מן ההבנות שהתקיימו בפתח "צוק איתן". זה קשה, אבל לא אבוד.
אורי אריאל הזהיר אמש מאובדן הישגי הניצחון בשדה הקרב ליד שולחן המשא ומתן. גמישות ישראלית באה בחשבון. היא גם נחוצה. אבל המשלחת היוצאת ובאה בקהיר צריכה להקפיד על הקווים האדומים, שנקבעו בהיפתח המשא ומתן. ההתשה הדיפלומטית מסוכנת עתה לא פחות מאשר ההתשה שתיתכן בשעת לחימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו