מלחמות, יותר מכל תופעה חברתית ופוליטית אחרת, נחשבות לצמתים היסטוריים שבהם מתחוללים שינויים משמעותיים בחברות ובמדינות, לטוב ולרע. במבצע צוק איתן חזרו שוב ושוב ביטויי ההפתעה מעוצמת הערבות ההדדית שהתגלתה בקרב החברה היהודית: היקף המשלוחים לחיילים, ההשתתפות בהלוויות וביקורי הניחומים, ביקורי הפצועים ועוד. האומנם היינו אמורים להיות מופתעים כל כך? לא בהכרח.
בשיגרה, פופולרי מאוד לתאר את החברה כמתאפיינת בריבוי מחלוקות, כחברה משוסעת ועוד. נסראללה, בנאום קורי העכביש, דימה אותנו לחברה על סף התפרקות. נראה כי התמקדות היתר במחלוקות ביססה דימוי מוגזם שדחק לפינה את קיומה של הסכמה רחבה בהרבה ממה שנראה. הדברים נכונים במיוחד לחברה היהודית ובמידה מסוימת וחלקית גם ליחסים המורכבים בין יהודים לערבים.
תרומה בולטת לדימוי המוגזם של החברה המפולגת היא הנטייה האנושית לתפיסה דיכוטומית של מציאות מורכבת. חלוקת העולם לשניים פשוטה וקליטה יותר מאשר תפיסת עולם מורכבת וסבוכה. מכאן מובן מדוע אנחנו מדברים על השסע הדתי־חילוני ומעלימים מהמושג קבוצה גדולה של מסורתיים. באופן דומה, המושגים ימין־שמאל מחביאים במידה רבה את המרכז וכיוצא באלה.
* * *
להתבססות הדימוי של חברה מפולגת יש להוסיף את אופן תפקודם של רוב אמצעי התקשורת. בתנאים של תחרות מסחרית קשה נוטה התקשורת לפתות את הצרכנים הפוטנציאליים באמצעות עיוות המציאות: הבלטת יתר של קיצונים לעומת מתונים, מתן במה לקצוות על חשבון האמצע ודרמטיזציה של תופעות ואירועים. התקשורת מעצימה צרחנים כדי להשיג יותר צרכנים.
כך קורה שחנין זועבי בולטת הרבה מעבר לכוחה בציבור הערבי, שהרי היא מייצגת שם מיעוט בלבד, ונעלמים מהשיח רבים מערביי ישראל המעוניינים בהרגעת יחסי יהודים וערבים. שיח הקצוות של הימין והשמאל הקיצוניים, המידרדר לא אחת להסתה בשני הצדדים, זוכה לתשומת לב, בעוד הרוב המכריע שנפשו נקעה מהקצוות אינו מעניין מבחינה חדשותית.
האמת היא שגם בימי שיגרה ההסכמה בחברה הישראלית גדולה בהרבה ממה שמקובל לחשוב. את המציאות בחברה היהודית אפשר לתאר בהכללה באמצעות נוסחת שמונים־עשרים: שמונים אחוזים בחברה הישראלית מסכימים בשמונים אחוזים מהזמן על שמונים אחוזים מהדברים. זה לא מובן מאליו אמנם יש סוגיות שבהן היחס משתנה לשבעים־שלושים, אולם לא פחות, ואולי יותר נושאים, מתאפיינים בשיעורי הסכמה גבוהים יותר, היינו בתשעים אחוזי הסכמה.
ייאמר מייד שהסכמה זו מתייחסת לעקרונות יסוד. במסגרת זו ייתכנו בהחלט מחלוקות על אודות הדרכים האפשריות והאמצעים הראויים לשימוש בדרך להשגת המטרות. אולם על עקרונות היסוד אפשר לזהות הסכמה רחבה בהרבה ממה שמשתקף באופן מעוות. דוגמה לכך היא עקרונות היסוד שעל בסיסם מוגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. החברה היהודית חלוקה על המשמעויות של שני העקרונות, על אופן השילוב הראוי ביניהם ועל הדרכים ליישומם, אולם על עקרון היסוד המגדיר הזה יש הסכמה נרחבת.
מעל דפי עיתון זה תיאר השבוע יהודה שלזינגר את השבועות האחרונים כ"קאמבק של הציונות והמסורת". לטענתו, רבים התווכחו עליהן "ולא מעט אנשים גם הספידו אותן". למעשה, הציונות והמסורת היו כאן מאז ומעולם, גם אם בגוונים רבים ושונים, תוך כדי ויכוחים. כל מה שעשה המבצע האחרון הוא להוציא אל הפועל ובאופן בולט את מה שנמצא כאן תמיד במידה רבה.
מעל הכל בולטים הנתונים המציגים את ההסכמה הרחבה בנוגע לצדקת היציאה למבצע. במדד השלום של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך בשלושה תאריכים שונים ביולי 2014, נמצא שכ־95% ויותר בחברה היהודית חשבו שהיציאה למבצע מוצדקת. שיעור החושבים שלא היתה מוצדקת היה בסוף יולי פחות משני אחוזים!
מסע הסולידריות החל במבצע שובו בנים שראשיתו בחטיפת גיל־עד, נפתלי ואייל, וסיומו בלוויה של השלושה שהפכה לאירוע מכונן המסמל את ההתלכדות שהתעצמה במשך כשבועיים. החברה היהודית הלכה והתגבשה סביב ההתפתחויות תוך כדי טשטוש קווי ההבחנה בין ימין לשמאל ובין חילונים לדתיים. זה לא שההבחנות והמחלוקות הידועות נעלמו, אולם הן נדחקו כבלתי רלוונטיות על רקע עוצמת האירועים ונותרו נחלתם של הקצוות הצרחניים משני הצדדים.
התרומה הבאה לגיבוש ההסכמה נוצרה בעקבות המדיניות שהגדיר ראש הממשלה "שקט ייענה בשקט". היה זה ביטוי הצהרתי ומעשי, שהפך את המבצע הצבאי בעיני הציבור למלחמת אין ברירה מובהקת. וזאת יש לדעת: ככל שמלחמה נתפסת כמלחמת אין ברירה וכנושאת מימד קיומי, כך תגבר ותתבסס הסכמה סביבה. משפרצו לתודעה המנהרות ההתקפיות ופוטנציאל ההרס שלהן, הושלמה לחלוטין תודעת האין ברירה של המלחמה. הדברים ניכרו היטב בהתבטאויות רבות של אנשי שמאל מובהקים, שלרוב נמצא אותם מתנגדים לחלוטין למדיניות הממשלה ביחס לפלשתינים.
בשבוע שבו מלאו תשע שנים להתנתקות, אי אפשר להתעלם ממד העומק של ההסכמה הנוכחית. הציבור הישראלי, גם אם רובו תמך בזמנו בהתנתקות, זוכר היטב את ההבטחות והפרשנויות: אם נחזור לקו הירוק נוכל להגיב על תוקפנות במלוא העוצמה; ההתנתקות תשפר לאין שיעור את ביטחונה ומעמדה הבינלאומי של ישראל. לאחר מבצע עופרת יצוקה, דו"ח גולדסטון ומבצע עמוד ענן, ולנוכח הרקטות והמנהרות, התגבשה הסכמה נרחבת המעוגנת גם בזיכרון הלאומי.
התקווה שהאווירה הנוכחית תימשך לאורך זמן היא תמימה. מה שמובן בימי מלחמה לא יכול להישאר באותה מתכונת בימי השיגרה. עם זאת, ייתכן שיש כאן הזדמנות למנף את הערבות ההדדית שהתגלתה ולעודד ככל האפשר שיח שלא מבליט את המחלוקות ומעניק מקום משמעותי יותר להסכמה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
