בכניסה להצגת ילדים ביישוב המוני קטנטנים על אופניים ועל ידי האימהות. מחשבה מבליחה, מצמררת את העורף: מישהו מהם ייפול במלחמה. סטטיסטית, אחד. כבר לא מוכרים לנו בקלות את ההבטחה שעד שיגדלו יבוא שלום. בימים האלה אתה מסתכל אחרת על הילדים.
אורלי, אישה יקרה, אם לילדים, שלחה לי טקסט מהפך קרביים שכתבה, שבו היא עומדת על שפתו של קבר בנה. היא לא שכלה בן; את המילים כתבה מתוך חרדותיה המיוסרות. "הקבר פעור כמו תהום קטנה והאדמה החומה מכסה את נעליי בקצותיהן. אני יודעת שמחבקים אותי אבל לא ממש מרגישה, רק מסתכלת על הארון שלו, של התינוק שלי שצרחתי את היוולדו לפני עשרים שנה וקצת, ומסרבת למסור אותו לבור באדמה. זה הרגע שבו אני מתחרטת. מתחרטת שעשיתי אותך, מתחרטת שחתמתי לך, מתחרטת שלא עזבנו לניו יורק. אני מתחרטת שאני קיימת, ואני התהום, הבור".
בימים האלה של אדמה הנפערת שוב ושוב, פעם יוצאים ממנה מרצחים ופעם שבים אליה ילדים, ראוי לשאול את עצמנו, אנחנו האימהות, איך מגדלים כך ילדים. בפחד הזה.
ורדה פומרנץ, לשעבר קצינת נפגעים בצה"ל, אמרה מעל קבר בנה דניאל שידעה שזה יהיה גורלו וגורלה. שכל השנים ידעה. "כל כך עצוב לי להודות בפניך שידעתי. כל הזמן ידעתי, שיבוא יום שבו ידפקו גם על הדלת שלי אותם מבשרי רעות לובשי מדים. לא שיתפתי אותך בפחד הנורא הזה. למרות זאת, גיביתי את החלטותיך לנסות להתקבל ליחידות המובחרות".
* * *
אימהות שכולות אחרות אמרו שהיתה להן הרגשה, שהן ידעו, לגבי הילד הספציפי הזה. ובכל זאת, הן הצמיחו אותו לתפארת, השקיעו בו יום ולילה, ולא חסכו בנשיקות, במעות ובדמעות, למרות - או בגלל - שידעו ששאוּל הוא מאת הבורא. "אלוהים נתן לנו אותך לפיקדון", אמרה בשבוע שעבר גם יוכבד כחלון, בשעה שהיא בוכה מעל קבר בנה אליאב, "פיקדון ל־22 שנה".
כשמקלפים את המילים המצמיתות האלה - פיקדון, ל־22 שנה, הפיקדון הושב - מגלים אימהות מסוג חדש. הילד הוא לא "שלי". לא "עשיתי אותו", "חתמתי לו". אורלי מדמיינת את האפשרות של מות בנה - וכבר מתחרטת על עצם היוולדו. הוא שייך לה. אם יילקח, חלילה, זו תהיה גניבה של ממש. ורדה ויוכבד ידעו שילדן הוא מתנה זמנית, לזמן מוגבל.
מועד פקיעת הפיקדון אינו ידוע ולנו נותרו רק התפילות, שלא יקצרו ימיו.
במסכת אבות כתוב: "שוּב (חזור בתשובה) יום אחד לפני מותך". שאלו תלמידים את רבי אליעזר: וכי אדם יודע באיזה יום ימות? "אמר להם, וכל שכן! ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה" (מסכת שבת). איך יחיה אדם חיים ממצים וטובים יותר, כשהוא יודע שהיום יכול להיות יומו האחרון, או כשהוא מתעלם מהאפשרות שחייו קצובים? חרדת מוות מוליכה אותנו ליותר חיים.
שלא יובן שקבורת ילד היא מעשה אפשרי. אין הכנה נפשית לזוועה שכזאת. אין נחמות. אלא שהפחד מפני קץ הופך אותנו לאנשים טובים יותר. להורים טובים יותר. לא חיים בהרגשה שהכורת עומד מעבר לדלת, אבל תודעה של "פיקדון": החיים לא מובנים מאליהם. גם לא חיי ילדינו.
כל יום הוא מתנה ולפיכך נהדר. אם נחיה עם גרעין הידיעה הנורא שוורדה פומרנץ מודה בקיומו - אולי נגדל טוב יותר את ילדינו. הם שאולים, ובכל יום יהיו בעינינו כחדשים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו