עוד בתחילת דרכה של פרדיגמת אוסלו הזהירו אנשי ביטחון, אנשי רוח ופוליטקאים מימין מתוצאותיה. הם הזהירו שאם ישראל תיתן לפלשתינים רובים וארה"ב תאמן את הכוחות של הרשות הפלשתינית, הרובים והלוחמה יכוונו כלפי חיילי ישראל ואזרחיה. ואולם התקווה לעידן של המזרח התיכון החדש היתה מסנוורת והנבואות נדחו בבוז. נבואת הזעם התגשמה ופרצה בכל הכוח עם האינתיפאדה השנייה בשנת 2000.
אותם הגורמים גם הזהירו כי שטחים שיינתנו לפלשתינים ישמשו בסיסים למלחמה ולטרור נגד ישראל. כשהם דיברו על איום הטילים העלול לשתק את ישראל ואת שדה התעופה בן־גוריון, מומחי ביטחון אמריקנים וישראלים דחו את האיום בהינף יד וביקשו מאנשי הימין להפסיק לזרוע פחדים. במקום זאת המשיכו השמאל הישראלי ומחלקת המדינה האמריקנית לדחוף את ההנהגה הישראלית לעשות ויתורים גדולים יותר וכואבים יותר כדי לרצות את הצד הפלשתיני. זאת מתוך אמונה כמעט דתית ברוח אוסלו ובפתרון שתי המדינות לשני עמים.
בעוד אלו נשארו אטומים למציאות, המציאות כן הצליחה לחלחל לדעתם ולליבם של שאר האמריקנים והישראלים. יותר ישראלים ויותר אמריקנים מבינים כבר שנים שפרדיגמת שתי המדינות פשוט לא תואמת את המציאות ושהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
קשה לשער כיצד תסתיים המלחמה הנוכחית בעזה, אולם נראה כי אפשר לסמן אותה כנקודת מפנה ביחס לפרדיגמת שתי המדינות. בעזה, במלחמה האחרונה, התגשמו כל נבואות הזעם. מטוסים קורקעו ושדה התעופה שותק. מנהרות המוות של חמאס מן הקרקע וטילי חמאס מן האוויר הבהירו בצורה הברורה ביותר מדוע אין די בגדר ומדוע יש משמעות לגודל השטח. תמיכתם של אבו מאזן ופת"ח במאבק של חמאס הבהירה לא רק כי אין פרטנר לשלום מן הצד הפלשתיני, אלא גם כי מדינה פלשתינית תהיה למעשה עזה שתיים, גדולה יותר, מבודדת פחות ומאיימת יותר.
אם נבואות הזעם של הימין התגשמו, נדמה שכדאי לבחון גם את הפתרונות המוצעים על ידיו. הגיע הזמן לבחון ברצינות את הצעותיהם לפתרון הכולל את השארת שטחי יהודה ושומרון בריבונות ישראלית והחלת החוק הישראלי עליהם. יש רעיונות שונים. תוכניות בשלבים כמו זו של השר נפתלי בנט או תוכניות כוללניות יותר, דוגמת המתווה של קרוליין גליק בספרה "הפתרון הישראלי". יש עוד רעיונות אחרים, וכולם דורשים עוד מחשבה, אולם בחינת עומק של הרעיונות יכולה להביא ליצירת פרדיגמה חדשה. פרדיגמה זו - לא רק שתעניק ביטחון טוב יותר לאזרחי ישראל, אלא גם תבטיח עתיד טוב יותר לערביי יהודה ושומרון ותאפשר להם איכות חיים וזכויות.
בזמן שהנשיא אובאמה ומזכיר המדינה קרי ממשיכים בגישה המשיחית והאובססיבית שלהם ופוגעים באמון של ידידי ארה"ב ובראשם ישראל, חלק מחברי הקונגרס החלו בהליך החשיבה מחדש. בשבוע שעבר יזמתי כינוס שבו הושמעו חלק מן הרעיונות. זהו רק הצעד הראשון, אך המשתתפים נהנו מן המשב המרענן של חשיבה חדשה מחוץ לקופסה. נדמה כי אט־אט השיח בנוגע לקונפליקט משתנה וניתנת לגיטימציה להשמעת רעיונות מעבר למנטרת שתי המדינות.
אפשר להבין לליבם של אנשי השמאל המסרבים לוותר על חלומם. כאדם מאמין הם מזכירים לי את ישראל בספרי הנבואה. למרות הנבואות והאזהרות המפורשות מהאל, הם סירבו להאמין לנביאים והמשיכו להאמין בנביאי השקר. אנו האמריקנים והישראלים רודפי שלום וצדק. אנו חולמים ומקווים לעתיד מוסרי צודק וטוב.
למרבה הצער, נדמה שחלקנו מתבלבלים בין שאיפות ותקוות לבין מציאות. הם משכנעים את עצמם שהחלום הוא מציאות ולא נותנים לעובדות לבלבל אותם, ואולם אסור להיגרר אחרי אלו, אסור לחכות עד להגשמת עוד נבואות זעם. תהליך שינוי הקונספציה יהיה כמובן ארוך, שחקנים רבים אחרים דוגמת מדינות אירופה עוד יצטרכו להתרגל לתפיסה החדשה. ואולם אני מקווה ומאמין כי בישראל ובארה"ב כבר הבינו כי הגיע הזמן לחשוב מחדש ולהתחיל בצעדים הראשונים בדרך חדשה.
דאג למבורן, חבר בכיר בקונגרס, הוא מידידיה האמיצים ביותר של מדינת ישראל. למבורן הוא מן התומכים המקוריים בכיפת ברזל ועומד בראש השדולה הדו־מפלגתית של ידידי ישראל בקונגרס, וכן בראש השדולה הרפובליקנית למען ישראל