היום, לפני 100 שנים בדיוק, הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה. זו היתה מלחמה כל כך מטומטמת, שעד היום אחת השאלות הקשות ביותר בבחינת הבגרות בהיסטוריה היא מה היו הסיבות לפריצתה (אגב, התשובה הטכנית היא סירוב הסרבים למעורבות חוקרים אוסטרים בחקירת רצח הארכי־דוכס פרנץ פרדיננד על ידי הסטודנט גברילו פרינציפ). עם כל החשיבות של רצח הארכי־דוכס, היה זה עידן המהפכה התעשייתית (הומצאו בו כבר הרכבות, המכוניות, המטוסים, החשמל, הטלפון והרדיו), והיה נדמה שאפשר להסדיר סכסוכים בינלאומיים ברוח קונגרס וינה, שהתקיים בדיוק 100 שנים לפני "המלחמה הגדולה", ואשר השכיל לאזן בין אינטרסים. איך התגלגל העולם למלחמה שלא רצה בה?
בספרה "ראי רחוק" על המאה ה־14, כותבת ברברה טוכמן על המלחמות באירופה באותה מאה. היא מסבירה כי בעצם היו המלחמות הללו דרך חיים: הן לא נבעו מעוינות נוראה או מלהט לאומי ואפילו לא דתי - זו היתה דרך להתקיים. ישות אחת יצאה למלחמה בישות אחרת, מלחמה לחיים ולמוות. מי שניצח לקח שלל: מזון ובגדים, ציוד חקלאי, משאבי טבע ונשים. הגברים שהפסידו - נהרגו. זה צימצם את אוכלוסיית אירופה עוד לפני המגיפה השחורה, אך איפשר לשורדים לשרוד. כל זה נגמר, לכל המאוחר, באמצע המאה ה־17, וב־150 השנים הבאות היו אלו מלחמות לאומיות ודתיות בעיקרן, אשר שיאן במלחמות נפוליאון. בונפרטה הגאון והמתוחכם, האכזר והאנוכי, השליט את משפחתו על מדינות באירופה ומחוצה לה, בבחינת "ממלכה לכל בן דוד".
הוא העלה באופן דרמטי את מספר הקורבנות במערכה, והותיר אחריו אירופה פצועה ושבורה. קונגרס וינה הנציח אמנם את בתי המלוכה הדקדנטיים של אירופה, אך העניק ליבשת 100 שנים של שקט יחסי (בלי לשכוח, כמובן, את מלחמת קרים או את מלחמת גרמניה בצרפת).
ואז הגיע הרצח של פרנץ פרדיננד, ואיתו הופעלו הבריתות. פתאום התחוור כי מערכת הבריתות שנוסדה בקונגרס וינה, ואשר הצליחה להרתיע גורמים שונים מלהשתמש באלימות נגד חלשים מהם, מחשש שבעלי בריתם החזקים ישיבו להם מנה אחת אפיים, הפכה להיות גורם שהניע את המלחמה.
מרגע שרוסיה נחלצה לעזרת סרביה, הופעלו גם הבריתות האחרות, ואבני הדומינו נפלו בזו אחר זו. מדינות שלא היה להן דבר וחצי דבר נגד זולתן מצאו עצמן לוחמות זו בזו עד מוות - רק בגלל הבריתות שנכרתו קודם לכן. עשרות מיליונים מצאו את מותם במלחמה מתמשכת, שאף צד לא רצה בה, ואשר הביאה נזק עצום לאירופה.
"המלחמה הגדולה" כינו את מלחמת העולם הראשונה, עד בואה של מלחמת העולם השנייה, כי לא היתה גדולה ממנה בעבר, וכי לא היתה מלחמה שהשתתפו בה גם מדינות מיבשות אחרות. אבל ממרחק של 100 שנים אפשר בהחלט לומר כי מדובר בטירוף אחד ממושך.
שתי מלחמות העולם הן למעשה מלחמת 31 השנים, עם הפסקה קצרה של 20 שנים לצורך החלפת כוחות (שהולידה תרבות ניהיליסטית, ספרות יפה שהתייחסה להשלכות המלחמה על החברה האירופית, מוסיקה הרבה פחות מלודית וציור מופשט). המלחמה הראשונה נולדה מן ההתנקשות בבנו של הקיסר, והמלחמה השנייה נולדה מן הראשונה.
צריך, כמובן, ללמוד לקחים ממלחמת 31 השנים, אבל הלקחים שכל אחד מאיתנו לומד, הם שונים כל כך. יש מי שלמד (אם לא למד על כך קודם, ממלחמות נפוליאון) שאין פותחים שתי חזיתות במקביל. יש מי שלמד כי אין לצאת למלחמה בשום מקרה, ויש מי שלמד שכל יריב הוא אדולף היטלר וכל הסכם הוא מינכן, ולכן אי אפשר לסמוך על אף אחד.
תפיסות עולם
כולם נאחזים בעובדות מן השנים ההזויות הללו כבהוכחה חד־משמעית לנכונות מסקנותיהם. והאמת היא שכמו בכל אירוע אחר, אנחנו רואים במציאות אישור נוסף לתפיסות העולם שבהן החזקנו קודם לכן. אלו תפיסות עולם שנגזרו מתפיסת עולמנו, מחינוכנו, מן האסכולה שקלטנו עם הצטרפותנו לעולם. כל זה, כשמוציאים מקרים חריגים של הפניית גב לעברנו, ועשיית תפנית דרמטית משמאל לימין, מדתיות לחילוניות, מליברליות לשמרנות וכדומה.
מתסכל שמלחמת העולם הארוכה הזו אינה מסוגלת להעניק לנו מסקנות חד־משמעיות, אשר יהיה בהן למנוע אסונות דומים. אחרי הכל, היא השפיעה על כל מי שנולד מאז: על חייו האישיים, על הדימויים שלו, על הדוגמאות שבהן הוא משתמש, שלא לדבר על המקום שבו הוא חי ועל החללים במבנה המשפחתי שלו, ובכל זאת, נדמה לי שהמסקנה האחת המתחייבת היא שמחירן של המלחמות המודרניות הוא כה כבד, עד כי יציאה אליהן חייבת להיות מעשה הנעשה בזהירות מירבית. להשתמש בשיקול דעת, לבחון את כל האפשרויות האחרות ולצאת אל הקרב רק אם מדובר בהכרח בהגנה על אוכלוסייה המצויה באחריותך.
את מלחמת העולם הראשונה אפשר היה למנוע. הסרבים קיבלו כמעט את כל דרישות האוסטרים לאחר הרצח, וההתעקשות על חוקרים אוסטרים לא הצדיקה את פריצת המלחמה. ייתכן כי אילו ב־1914 היו מנגנונים בינלאומיים כמו האו"ם, למרות חולשתו, אפשר היה לקיים בירורים שהיו מביאים להבנות מונעות מלחמה. אפשר היה גם להשתמש בכלים אחרים הקיימים כיום, כגון סנקציות, לפני היציאה מן החיים הנורמליים אל המהלך שבו משתחררים כמעט כל הרסנים, ואנשים נורמטיביים מאבדים, לא פעם, את צלמם.
ממרחק של 100 שנים אין איש בעולם המסוגל לומר כי העילה לפרוץ המלחמה ההיא הצדיקה את המחיר הנורא של כ־16.5 מיליון איש, כמעט מחציתם אזרחים. בוודאי לא אם נוסיף לכך את המחיר הנורא הרבה יותר של מלחמת העולם השנייה, ובכלל זה השואה היהודית.
יש לנו חלק נכבד בזעם על כך שהיציאה למלחמה הראשונה נעשתה בקלות דעת שכזו. העולם למד את הלקח והקים את האומות המאוחדות. אירופה למדה את הלקח והקימה את האיחוד האירופי. מי שלומד על השנאה היוקדת שהיתה בין מדינות אירופה רק לפני כמה עשרות שנים, יכול לקוות שגם באזור שלנו יירד למישהו האסימון, ויהיה אפשר להתארגן בצורה שתקשה מאוד יציאה פזיזה למלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו